א. דורה בלוך כותבת מעט ומצליחה לפרסם עוד פחות מזה. ואפילו למעט שבמעט שהיא מפרסמת, אין לה קוראים הרבה.

אלו שקלה את שעות הכתיבה לעומת שעות הלא-כתיבה היתה מתייאשת. המציאות היתה טופחת על פניה. שעות הכתיבה היו משקיפות מגבוה על הכף השוקעת של טרדות היום יום,  המושכות אותה מטה וכמעט קוברות אותה. אולי אף היתה מפסיקה לכתב את המעט שהיא כותבת.

אבל התודעה שלה דווקא מתרוצצת סקרנית כמו חתלתול, תרה  אחר  סיפור, מרחרחת כל גלוי, כאילו  באמת היתה איזו סופרת.

אולי בגלל זה החליטה להשתתף השנה בקורס מטעם   "המכון לחקר תולדות יהודי פולין", שנערך בלונדון.

ב.בלונדון - שלוש שנים לא כתבתי מלה. אבל הסקרנות, ההתכוונות המתמדת של התודעה לקראת, הנכונות למצוא ספור  -  לא נעלמו.

ללונדון הגעתי עם קבוצת סטודנטים. מידי יום ביומו אנחנו מבקרים במוסד מחקר אחר.  נוסעים בקבוצה, בתחבורה הציבורית.

באחד הימים הגענו  לאולם רחב ידיים, שתקרתו נמוכה וקירותיו לבנים וטחובים, מרתף, אולי דירת קרקע, לא אופיינית ללונדון דווקא - מכון לחקר תולדות יהודי פולין.

ישובים על ספסלים ארוכים, אנחנו מקשיבים למרצה שנעזר בשקפים. אני דרוכה.

הוא מרצה על דברים שכתב פלוני על חייו. על  הבריחה לרוסיה ועל החזרה משם; על שנותיו הראשונות בפולין לאחר השיבה; על הניסיונות לחפש את המשפחה שאולי שרדה;  על המאפִייה שפתח מיד עם שובו;  על הקומוניסטים שהלאימו אותה; על הפגישה המחודשת עם שני אחים ששרדו; על הקמת המשפחה; על הולדת ילדיו.

ההרצאה באנגלית, והמרצה מתרגם את הדברים לעברית ומקרין על השקף את הטקסט המקורי ביידיש.

בתחתית הטקסט, בשורה האחרונה מוקרן שמו של האיש שכתב על חייו - שמו של אבא שלי.

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה