צוחקות אבל בשקט

משכמה ומעלה

ישנם אנשים שבמשך חיים שלמים מתעסקים רק בעצמם. ישנם כאלה שעד יום מותם מתעסקים רק באחרים ויש את איקה גאון, שאחרי שנים של נתינה והתעסקות באחרים, החלה לשאול את עצמה לגבי הרצונות האמיתיים שלה ולא של הסביבה.

לאיקה לא היה מושג שהשאלה הזאת תוביל אותה לתחילתו של תהליך גילוי עצמי שהולך לחבר אותה עם עברה, רצונותיה והנשיות שבה, לחשוף כישרונות שהיו חבויים בה ולייצר הצגת יחיד הומוריסטית ומרגשת. 

איקה - אישה משכמה ומעלה -  אמא מטופחת במשרה מלאה, חייכנית, רקדנית מוכשרת לשעבר, מלאת חוש הומור, מתנדבת ומחפשת לתת בכל מקום שהיא רק יכולה. לאחר תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך מיד התחילה איקה להתנדב במוסד לבריאות הנפש גהה, שם נפגשה והתמודדה עם מטופלים מכל הגילאים והמינים.

כוחה של האמנות

במשך 29 שנה, שמרה איקה בפנים טראומה משפחתית קשה. בשנת 78 נרצח אחיה בפיגוע טרור והיא קבלה את התואר "אחות שכולה" – כפי שהיא קוראת לו בהצגת התזה שלה. הרגשות והזיכרונות נדחקו עמוק בפנים והתיישבו על ברכי התת מודע שלה עד שהחלה איקה את לימודיה בשלוחת אוניברסיטת לסלי.  

"כל השנים התמקדתי במשפחה והסביבה ולא היה לי זמן עצירה לעצמי. אולי בגלל זה הדברים נדחקו", מספרת איקה.

זמן קצר לאחר שהתחילה את לימודיה בלסלי נפטר אביה של איקה. "באופן מפתיע, כשהתחלנו לעשות דינאמיקות באמצעים אומנותיים, התחיל לצוף אצלי המוות של אחי, ולאו דווקא המוות של אבי. פתאום הבנתי כמה כח יש לכלים האמנותיים".

איך צחוק נולד

בעבודת התזה שכתבה איקה בסיום התואר השני בלסלי, "צוחקות אבל בשקט - שימושים נשיים בהומור כטרנספורמציה לכאב", היא למעשה מספרת ומתעדת את התהליך המדהים שעברה במהלך הלימודים במסלול ללימודי נשים בלסלי. הרעיון לכתיבת תזה שבסופה תעלה הצגה, עלה בעקבות מטלה שקיבלה איקה במסגרת הלימודים.

"באינטנסיב בפסיכודרמה היינו צריכים לשחק קטע קטן ופתאום התחילו לצאת ממני כל מיני דמויות. הצגתי קטע של אישה מזרחית, שלמעשה הייתה התגלמות של אישה שגדלתי איתה בשכנות, וקיבלתי עליו משוב נהדר".

הטקסט שיצא מאיקה היה מלא הומור. היא הבינה שהיא באמת משתמשת הרבה בכלי זה ושבאמצעותו היא יכולה להגיד דברים, לגעת בכאב שלה ולהתחזק. הבחירה להתבטא בהומור, כפי שמתארת איקה בפתיחת עבודת התזה שלה, נובעת מתוך השקפת עולמה וניסיונה שההומור אכן מאפשר תקשורת פתוחה יותר ומסייע ליצירת קשרים או חידושם ולהפחתת מנגנוני הגנה.

מחקר תזה שיגרתי לא עניין את איקה והיא החליטה ללכת עד הסוף. היא לקחה את כל היכולות שרכשה בילדותה בשילוב הכלים והידע שקבלה בלסלי עם השנים (תנועה, משחק, כתיבה יצירתית ועוד) וניתבה אותם למקום האינדיבידואלי שלה. היא התחילה לכתוב טקסטים לדמויות שונות ונעזרה בבמאית אליה מיד התחברה. "אני לא מבינה איך נוצרה הצגה אבל זה פשוט קרה", מספרת איקה. "ידעתי שזה מה שאני רוצה והתהליך - שכלל כתיבת טקסטים, בחירת דמויות, משחק, בחירת מוסיקה, עיצוב תפאורה, הפקת הזמנות ובחירת אולם - לימד אותי להגיע לתוצאה. לבסוף נוצרה הצגה שכללה כ- 7 דמויות שונות".

לעולם אל תגיד לעולם לא

ההצגה שהעלתה איקה בסיום התהליך מכניסה את הצופה לעולמה האישי ומשתפת אותו, באמצעות הדמויות השונות, בתחושות הפנימיות שלה, בשכול, בחוויות נשיות שעברה ובהומור שפורץ ממנה בכל הזדמנות. מה שמתחיל באינטרפרטציה משעשעת שלה לסיפור אדם וחווה מתגלגל במהרה והופך להתגלמות החוויות הנשיות שעברה בחייה ושנשים רבות יכולות להתחבר אליהן.

התובנה העיקרית של איקה מכל התהליך היא שהכל אפשרי. "אין כזה דבר מאוחר מידי. יש אחרת. אני לרגע לא חושבת שארקוד כמו שרקדתי כשהייתי ילדה, אבל אפשר עדיין לעשות את הדברים בצורה שונה".

הדרך של איקה

היום ממשיכה איקה השלמה של שנה בלימודי הנחיית קבוצות בלסלי ומרכזת פרוייקט התנדבות אותו התחילה טרם לימודיה, "זהב בגן". מטרת הפרוייקט היא לשלב את אוכלוסיית הגיל השלישי בגני ילדים. "הרגעים המספקים ביותר בפרוייקט הם הרגעים שאני רואה שאדם באמת עושה שינוי. יוצא ממקום אחד למקום אחר וזה כל כך ממלא אותו שלי זה מספיק".

הפנטזיה הגדולה של איקה היא להמשיך לעבוד עם אנשים בדרך הלא קונבנציונאלית שלה ולשלב זאת עם נושא הנשים וההעצמה. "אני רוצה לעשות משהו אחר שידבר באמת מהלב. פעם לא היה לי מספיק כח ללכת בדרכים האחרות הללו. היום אני יודעת שזאת הדרך עבורי, לקחת את הכלים שיש לי ואיתם לפעול".

עם כח רצון, נחישות, יכולת נתינה, כישורים והכשרה כמו של איקה אין ספק ש"גן הזהב" וההצגה שהעלתה הינם רק תחילתו של מסע מעצים ומוצלח.