לא נורא, אמרתי, אסיים את הניתוח ואקפוץ הלאה, אמשיך את חיי במלא הקיטור.. לא ידעתי שאתעורר כמו סמרטוט, ארגיש כמו סחבה, ואבכה כמו תינוקת.
אני הפמיניסטית שמנסה ללמד את כולם מה זה כוחות של אשה, יכולות של אשה, ומניפה את הדגל מעלה מעלה. התעוררתי לאחר הניתוח כמו גוויה לא מהלכת, כמו גוויה זרוקה על מיטה מתחננת על נפשי שמישהו יקשיב לי,יביט בי, וידבר אתי.
אמנם קבלתי נשיקה ואהבה מבתי לפני שסכין המנתחים וזריקת ההרדמה עשו את שלהם, אבל אחר כך בכיתי ובקשתי הביתה. השאירו אותי 72 שעות אחרי הניתוח מכל מיני שיקולים רפואיים ואני רציתי לטפס על הקירות מרוב כאבים התחלתי להבין שהשליטה על חיי איננה בידי, אולי אפילו לא בידי הרופאים, אלא בידי שמיים.
לא יכולתי ללגום מיים, לא לאכול, לא לקרא, לא ללכת, לא לדבר .... הרטבתי בדמעות ודם את הכרית..כלום כלום פשוט גוויה. איפה את גיבורה? שאלתי את עצמי, חשבת שאת מלך העולם, חשבת שאין דבר העומד בפני הרצון, חשבת שאם תרצי אין זו אגדה, חשבת שאף אחד לא יכול לך, שבכוחך לשנות את העולם, איפה הסיסמאות הנבובות על כוח ופמיניזם, על נשיות ועוצמה, אולי תרדי מהעץ הגבוה ותפלי אל המציאות, את בסך הכל עוד בן אדם בעולם הזה, אשה גבר מה זה משנה, כאשר את מאבדת את בריאותך לא משנה מה את, מהו מינך, מי אני בכלל מול האל? האם אני יכולה לעשות משהו כדי לשנות את המצב? כלום.
חזרתי הביתה, שוב כמו סחבה, נעזרתי בבנותי, ואני שצעקתי כל הזמן "אני אדון לעצמי" סתמתי את הפה,,,כי כבר לא הייתי אדון לעצמי. התחננתי לבורא עולם רק ל2- דברים. 1.שאוכל לעמוד על רגלי מבלי שאתעלף 2. שאוכל לשתות מיים או קפה מבלי לצרוח מכאבים.
זה עדיין לא קרה. אני עדיין בוכה, עדיין פוחדת לבלוע, ופוחדת לצאת מהבית שמא אתעלף.
אלוקי, אני לא רוצה להיות גיבורה, אני רק מבקשת את חיי חזרה, לקום בבוקר, להתפלל, להקשיב לציוץ הציפורים מבעד לחלון, לראות את הילדים הקטנים ברחוב ממהרים לבית הספר...ולשתות כוס קפה עם עוגיה ואוליבשלב יותר מאוחר להתניע את האוטו ולטייל לאורך הים.
בבקשה, יום האשה, יום הגבר, יום הילד, אנחנו רק בני אדם. בבקשה.
|