כותרות TheMarker >
    ';

    נזרקת אחורה

    10 תגובות   יום ראשון, 14/3/10, 16:28

    בדרך לבית התפוצות. פגישה עסקית.

    בנין גילמן, ככר הדשא, הספרייה המרכזית... זרקו אותי אחורה במכה אחת.

    15שנה, X קילו נוספים (לא מגלה כמה) וילדה בת 5 מפרידים בין גילה הסטודנטית לארכיאולוגיה בבנין גילמן ודיילת באל-על, לבין גילה היום. מה נשאר זהה ?

    עדיין רווקה, עדיין אותן פנים, עכשיו קלטתי שאפילו לא נוספו קמטים. 

    איך מקום יכול לעורר זיכרונות שכאלו. הזמן עבר כל כך מהר. אני מסתכלת על הגברברים הצעירים ונזכרת באלו של אז...

    הרומנים הלוהטים...האהבות החולפות... מסדרונות בנין גילמן. לא נכנסת. ממשיכה לצעוד.

    איךעברו 15 שנה כל כך מהר ?

     

    סתם,מחשבה..עוד מעט תתחיל הפגישה.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/4/10 17:57:

      וואו.

      זה קורה לכולנו כל הזמן וזה עובר ליד. ואילו את יודעת גם להבחין ברגעים הקטנים....*

        21/4/10 17:35:

      צטט: נילי -אפייה ארגונית 2010-04-21 16:57:11

      גילמן גילמן...

      אם תשאלי אותי, אם הייתי חוזרת 15 שנה לאחור (טוב, אולי 10) הייתי חוזרת לרקאנטי...

       פחות רומנטיקה אבל יותר מעשיות (ופחות השלמות לתואר השני...)

      :-) 

      נו טוב...את פותחת כאן כבר נושא אחר.

      מן הסתם הייתי עושה גם אני תואר אחר. 

      גילמן גילמן...

      אם תשאלי אותי, אם הייתי חוזרת 15 שנה לאחור (טוב, אולי 10) הייתי חוזרת לרקאנטי...

       פחות רומנטיקה אבל יותר מעשיות (ופחות השלמות לתואר השני...)

      :-) 

        15/3/10 11:57:

      אוי חייצוק , גם השיר הזה עושה לי פלאשבקים. אני לא חושבת שילדים היום מכירים אותו....

       

      מאוריציוס- וואלה הדשא של גילמן, אני לא יודעת איך היום, אבל אז זה היה מקום טוב להתמקם ולתצפת. זו צומת טובה. שלא לדבר על פינת חמד לתפוס שמש בין הרצאות.

       

      ולשאלה מדוע זה זרק אותי אחורה... ? זו תקופה שכבר זמן רב לא חשבתי עליה, כ"כ רחוק...גם לא הייתי באוניברסיטה זמן כה רב.  כשנכנסתי לכותלי השטח עצמו הרגשתי שמשהו תופס אותי חזק. אני מסוג האנשים שמראות או ריחות מחוברים חזק מאד אצלם לארועים. האם זה לא אצל כולם כך ?

       

      דוגמא לחיבור חזק היא הטרמינל הישן בנתב"ג (לפני החדש שבנו) . עבדתי שם בתור סלקטורית ,אחר כך בג'ימס ריצרדסון ואח"כ באל על. וכל פעם שאני נכנסת יש משהו בריח, משהו באויר שעושה לי התרגשות בדם... RUSH

        15/3/10 09:37:


      איזה כייף לחזור 15 שנים אחורה ולראות את אותם דברים בראי הזמן.

      האם נשארו כפי שהיו. האם השתנו ? ואם השתנו הם?-עד כמה השתנו?

       מדוע נזרקת אחורה?

      היום את אם לילדה שוודאי מתוקה ומקסימה היא, את כבר לא לבד בארבע קירות.

      היום את חכמה יותר, מנוסה יותר, הגשמת חלומות ומאווים.

       

      כייף לחזור לרגע אחורה ולהמשיך הלאה בוטחת וגאה.נשיקה

       

        15/3/10 08:01:

      גילה היקרה!

      יש שיר שמתאים למצב שאת מתארת:

                הימים חולפים שנה עוברת

                 אבל המנגינה,אבל המנגינה

                 לעולם נשארת.

      הזכרונות באים ושבים.אין לך שליטה עליהם,אבל העובדה שב 15 שנה עדיין אין אף קמט

      בפנים,משאירה אותך במיטב עלומייך.

      הצלחת לפחות בפגישה?

      כ ו כ ב

      חייצוק 

        14/3/10 23:14:

      היו לי ימים יפים בשנותיי בגילמן :-)

       

        14/3/10 22:09:
      תודה לך חברתי וגם לך המככב :-)
        14/3/10 17:25:

      אותה גילה מדהימה! :)

      ארכיון

      פרופיל

      גילה גדעון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      מתוך הבלוג "מדיה חברתית"

      מתוך בלוג מסחר אלקטרוני