"למה אנחנו לא צמים ביום כיפור?" שאלתי את סבא שלי פעם. "כי אנחנו אפיקורסים," הוא ענה לי, והתשובה הניחה את דעתי. יש יהודים, ערבים, דרוזים, אפיקורסים - ואני שייכת לשבט האפיקורסים. ואצלנו האפיקורסים, ביום כיפור גם רעבים וגם חרמנים.

אני באמת לא יודעת להסביר את הרעב הזה שתוקף אותי בזמן הזה כל שנה, אם הוא רעב "להכעיס" או פשוט חלל ריקנות עצום שנפער בתוכי וכל נקבובית בעור הופכת להיות פה מצצני. הנקבים והחלולים תובעים ודורשים. אולי בגלל השקט שמשתרר כשהתנועה בחוץ משתתקת, אני שומעת את צרחות הרעב הבלתי מסופק שעולה ממני.

אני זוכרת את ערב יום כיפור בשנה שעברה. נסעתי לצימר בצפון עם בְּרָם אייזן. הוא ואני, שני בודהיסטים שהקלילות שלהם העידה על כך שכלל אין להם אלוהים כבד וקטנוני שיושב להם על הראש. מספר ג'וינטים, בירה, סיגריות, ג'קוזי גרמו לצחוקים אדירים שחדרו מבעד לשערי שמים, הגיעו עד הכס הרם וגרמו לצרימות חדות ומעצבנות במכשיר השמיעה של האדון הזקן. ואז, כדי להוסיף עוד ליטר טבסקו לצ'ילי של הגיהנום, התחלנו להתפתל זה בתוך זה בהתלהבות. גופי עשה דברים שלא יאומנו. הסתלסלתי כקרן יער בין זרועותיו של ברם, והוא השתמש בי כבשופר שלו. הוא תקע ותקע. תקיעה, שברים, תרועה וחוזר חלילה, בכל כיוון אפשרי של שושנת הרוחות כולל בכיוון שבו השמש מעולם אינה זורחת. כן. וזה עוד ביום כיפור!