0

צלילים

12 תגובות   יום ראשון, 14/3/10, 17:01

צוחקיום שישי בצהרים ואני כבר ממוטטת מעייפות - אחרי ריצות אינסופיות בין אנשים, פגישות, טלפונים, נסיעות, שכנועים, חלוקת פליירים ותליית פוסטרים - במשך כמה וכמה שבועות...

 

שגריר גרמניה כבר נמצא בלובי, עם אורחינו המכובדים מדרזדן ומדיסלדורף - ואני מתרוצצת הלוך ושוב בין אחורי הקלעים והלובי, לדאוג שהכל יעמוד היכן שצריך, שכולם ידעו מתי עולים, ואיך עולים ואז נעצרת לשנייה ומסתכל סביב - לגלות שהקהל הישראלי לא ממש מגיב.

הקהל - לא ממש הגיע בהמוניו, ואני עומדת ואומרת לעצמי - מה עושים??????????????????????????????

 

אז קודם כל -לקחתי אוויר, העליתי חיוך על פני והלכתי, שוב, אל מאחורי הקלעים ואמרתי לכולם תודה, ושיזכרו את המטרה הגדולה מאחורי הפרויקט - להביא את המוסיקה הנפלאה הזו לכמה שיותר אנשים, וגם אם אין הרבה קהל - מן הסתם יש שם לפחות אחד או שניים שלא מכירים את המוסיקה ואנו צריכים להיות סופר מקצועים ולעשות את הכי טוב שאנו יכולים ולעשות להם הכרות עם המוסיקה הזו. וכך עשינו.

הילדים הנפלאים שלי מאנסמבל גשרים מוסיקליים, הסירנות, דניאל, וטמי ויובל קאנאזאווה-אדמוני (נהדרים!!!) בארבע ידיים על הפסנתר, וניר ואני... כשהגיע תורי לעלות על הבמה - כוחותי כמעט ובגדו בי. או יותר נכון בגדו - אבל במסגרת הסליחות.

המתח, התסכול והעייפות עשו את שלהם - והבלאקאאוט לא אחר לבוא. טוב, זה קורה גם בלי תוספות היוקר שהזכרתי, וכל אמן מבצע מכיר את התחושה הנוראית הזו של התחלת משפט - ואתה פשוט מנסה להזכר מה בא אחר כך (גם כשמילים נמצאות מתחת לאף...) וזה לא הולך.

אז הפכתי את סדר המילים פה ושם אבל בסך הכל - יצא בסדר.

בקונצרט הבא - אני מפרסמת פה שלט בקשת התנדבות המוני צוחק

 

דרג את התוכן: