אולי המורשת החשובה ביותר של העידן הפוסט-מודרני היא "מותו של המחבר". ברגע שהטקטס נכתב, הוא שלך ולא שלו. ברגע שהיצירה יצאה לאוויר העולם, אתה בעליה וכל החובות עוברות אליך. זה לא משנה "למה התכוון המשורר", הוא יכול לשבת בחושך, כמו פולניה. והיו כוונותיו של המחבר אשר היו.

בחוץ יש מלחמה. מלחמה בשתי חזיתות ואף אחת מהן לא ראויה להכחשה. וכל אחת מהן ראויה למסירות. והן לא סותרות, אלא משלימות.

החזית האחת היא זו של הרוב, אך זה לא מוריד מערכה. ליהודים הזכות להגדרה עצמית. ולישראל יש אוייבים אכזריים. והאיום האיראני הוא אמיתי. וכך גם הטרור הפלסטיני. והטילים של חזבאללה. ומי שמכחיש זאת, אכן ראוי להתבייש.

אבל בצד השני יש גם חזית אחרת, לא פחות צודקת, לא פחות פטריוטית.

ואני חושב שאפשר וצריך לקחת חלק בשתי החזיתות. גם וגם.