דבורית שרגל כותבת בקפה שלה על הרצאה בהנחייתה (שבוטלה) בוועידת דה מארקר בנושא "איך לכתוב בלוג", וgoralo מטקבק לה פרפרזה לציטוט המפורסם של ג'ון לנון: "החיים זה מה שקורה לאחרים בזמן שאתה כותב/קורא בלוג".

אז על מה בעצם אנחנו צריכים לכתוב? "על מה שאנחנו אוהבים. על מה שאנחנו מבינים בו הכי טוב. על תחום או נישה שאין רבים, אם בכלל, המכסים אותם".

אז מה קורה אם יש לנו הרבה מה להגיד, אבל בעצם, עד שאנחנו מתפנים לכתוב פוסט בנושא שחשבנו שרק אנחנו חשבנו עליו, כבר נכתב עליו פוסט בבלוג אחר ואולי, גם די מוכר? איך אפשר להתמודד עם ריבוי התכנים האלו? הרי לא יכול להיות, אולי במקרים ממש קיצוניים, שאפשר למצוא נושא שלא כתבו עליו לפנייך.

נקודה אחת לפני הכל, דבורית מתייחסת לשאלה - למה בכלל לכתוב בלוג? ועונה:

"כי יש לנו מה להגיד. כי משהו בוער בעצמותינו. כי חשוב לנו להתבטא. כי אנחנו רוצים לשנות משהו באמצעות מילים. כי אנחנו גרפומנים וכי יש לנו יחס אירוטי למילה הכתובה".

האמנם? האם אלו כל הסיבות לפיהן אנו פותחים בלוג? האם מבין מאות הבלוגים שקיימים היום (אני קוראת נכון לעכשיו, רק כשמונים מהם) קיים בלוג אחד שמצליח להתקיים בזכות עצמו וללא תלות בבלוג(ר)ים אחרים?

כשאני נתקלת בפוסטים מסוימים שמתייחסים לפוסט אחר שנכתב (נניח במקרה של זרובבלה) אין ספק שמצד אחד יעניין אותי לקרוא דעות שונות. מצד שני, אחרי 15 פוסטים כאלה שבסופו של דבר חוזרים לאותו הפוסט המקורי אני שואלת את עצמי, האם נגמרו הנושאים לכתוב עליהם? למה כולם מרגישים את הצורך להתייחס אחד לשני ע"י פוסטים? ואיך פוסט אחד (לא רק זה של זרובבלה - יש מספיק דוגמאות אחרות) מצליח להרעיד את כל הבלוגספירה?

אני חושבת שבסופו של דבר זו הבעיה העיקרית עם הבלוגים, שכמו רשתות חברתיות, אם לא נתייחס לפוסטים אחרים, לא יכירו בנו (כבלוגרים במקרה זה).

מי שרוצה לכתוב בלוג היום לא צריך להיות רק גרפומן, או אחד כזה שיש לו הרבה מה להגיד. זה הרבה מעבר לזה, זה עניין מתיש. צריך להתחיל לטבקבק ולטרקבאק בבלוגים של אחרים, "להכיר את עצמך לעולם" (אולי להשוויץ במי שאתה), וכשיוצאים רגע מכל הלופ הזה מה יש בו בכלל? על מה מושתתת כל התרבות הזאת? על להגיב אחד לשני? או באמת לקיים בלוג ייחודי ומקורי (אין הרבה כאלה) שלא יהיה מבוסס על סקנדלים ורעיונות של אחרים?