צטט: יגאל שתיים 2010-03-15 08:17:45
אסונות מצטלמים היטב. הפוסט הזה יעלה לכם כמה שקלים: הכל החל עוד כשזיו קורן ואיתי אנגל היו בדרכם להאיטי. ידעתי שחייבים לעשות משהו משמעותי, לספר את סיפורה של האיטי , אבל גם לסייע לשיקומה. הזזתי חודשיים קדימה תערוכה אחרת שאצרתי ותוכננה להפתח, ויחד עם ארגון 'לתת' ובסיועו של מתחם 'התחנה' שבנווה צדק - בחרתי מתוך כ 10,000 פריימים שהביא זיו כמה עשרות.
צפיתי גם בחומרי סרטו התיעודי של איתי אנגל, ששודרו בתכנית 'עובדה' ויחד יצרתי תערוכה שתקוותי היא שתותירו בכניסתה כמה שנקלים - באמצעות עמותת 'לתת' - תצילו כמה ילדים, תסייעו מעט בשיקום הארוך המצפה למדינה מוכת גורל זו.
עשרות מתנדבים לקחו חלק בהפקת תערוכת הצילום שתפתח ביום חמישי הקרוב 18.03.10, בואו.
יש לומר את האמת, אסונות מצטלמים היטב: יש בהם דרמה אנושית ותזכורת עדכנית לחרדת הקיום האנושית אל מול איתני הטבע, בעידן בו דיווחים גרפיים ביותר ביומני חדשות פוזלים אל מדד הרייטינג.
עיון בנתוני תוצאות נזקי אסון הטבע בהאיטי לבדם - לא יגרמו לנו לדמוע. תיאורים כמותיים של דרמות אנושיות אינם מעוררים אמפתיה לסבל מרוחק. רק עדות מצמררת באמת עשויה להגביה את רף הסיבולת שלנו - מול הפצצת המידע מהמרקעים. לצורך הנעה לפעולה נדרש סיפור אחד, פריים אחד שימיס לבבות וישלח ידיים אל הכיסים.
צילום שכזה צילם הצלם ג'יימס נאכטווי בשנת 1994, כשלכד בעדשתו את ראשו של גבר משבט ההוטו, המצולק כולו ממכות גרזן מהן הצליח לשרוד. הצילום הפך לאחד המעוטרים ביותר בתולדות הצילום הפוטוז'ורנליסטי, כשהצליח להביא באחת את אימת מלחמת השבטים ברואנדה ולהסב את תשומת הלב הגלובלית למתרחש.
מומלץ ללמוד מהסרטון הזה על יעילותו המופלאה של הצילום בגיוס תשומת לב והגשת סיוע עולמי.
אסונות גדולים דיים, יככבו בחדשות לכל היותר כמה ימים, וייטו להמאס על הציבור, עד האסון הבא. הסיקור התקשורתי המנהל את "מניין ההרוגים" מפחית בהדרגה את תדירות האזכורים.
מדי פעם מדורגים ניצולים נוספים לפי ימי השרדותם "תחת ההריסות": זה שרד שבוע, השני שרד שבועיים, השלישי שרד חודש כשהרופאים מטילים בכך ספק. עם שחיקת הסיקור, בשרה כותרת באתר nrg מיום 25.01.10: "שרד 11 ימים בזכות ויסקי וחטיפים". במהדורת החדשות של ערוץ 10 מאותו יום אף משתרבב שמו של מותג טלפון נייד, בעזרתו ניצל אדם מתוך ההריסות: "שרד בזכות האייפון".
בעוד הדיווחים מצליחים להשהות עוד זמן מה את הנושא מול עיני הקוראים, הולכת ומסתננת לתוכם נימה פופוליסטית, כשהזוועות לבדן אינן מספקות עוד את הסחורה - הלו היא הפופולריות. לדיווחים הוצמדו תחקירים שעסקו בבדיקת סטנדרט מוכנותה של ישראל לרעידת האדמה שבוא תבוא יום אחד, והשבר הסורי אפריקאי מבליח לרגע אל הכותרות.
בחירתו של מגזין לה פיגארו.
כך הופך אסון במדינה מרוחקת לדיון בהשלכה לוקאלית, בעיקר אם יש בין הנפגעים יהודים או ישראלים, או אם נשלח כוח חילוץ ישראלי לאזור האסון. צילום הילד החבוש שעל בטנו מדבקת הברקוד, עליה הכיתוב בעברית "נבדק מספר" שצילם קורן, אשר מוביל את קמפיין התערוכה - נבחר להתפרסם על שער מגזין 'לה פיגארו' - אך לא לפרסום בעיתון 'ישראל היום'. תחתיו נבחר צילום של אותו ילד, כשלצידו חבר המשלחת במדי צה"ל בדרגות קצונה חשופות.
סיקור האסון לקה בטון של בחינה עצמית משונה, כשכתבות ודיונים סבבו את פעולות ההצלה הישראליות, והמחמאות ברשתות התקשורת הזרות אודות יעילותו של חדר הניתוח הישראלי ויחידת החילוץ מצוטטות שוב ושוב. הרחיקו לכת כתבות, פוסטים וטוקבקים ברשת - אשר טענו כי כל פעולות הסיוע מטרתן אחת: מסע יחסי ציבור פוטוגני בניצוחו של דובר צה"ל.
אתר Ynet פרסם בתאריך 19.01.10 כתבה מאת יואל דונחין, מנהל היחידה לבטיחות החולה במרכז הרפואי 'הדסה עין כרם', תחת הכותרת: "יחסי ציבור במקום הצלת חיים", ובה טען: "כמו מטפסי האוורסט היא מציבה את דגלה הלאומי בנקודת השיא ומוכיחה קבל עם כי האתר נכבש. וכדי להביא את ההישג הספורטיבי הזה לידיעת הציבור, מתלווים למשלחת נציגי תקשורת, צלמים, אנשי דובר צהל ואחרים".
נדמה שהציניות שבהלקאה עצמית זו מעוורת מלראות את האמת הפשוטה: המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי ספגה עוד מכה אנושה, וכל מדינה הרואה עצמה כחלק מהאומה האנושית ויכולה - הגישה סיוע ככל יכולתה, כשהסיטה את צרותיה שלה הצידה ולו לרגע, לפני שנשמעת הביקורת מבית מדרשם של "עניי עירך".
אם כלל יצא מעמדה של ישראל, או מעמדו של צה"ל נשכרים - זהו רווח צידי בלבד, שכן מקבלי ההחלטות לא שמו לנגד עיניהם את התועלת התדמיתית.
היציאה להאיטי
פגשתי את זיו ביום שהחלו להוודע מימדי הנזק מרעידת האדמה, כשמספר ההרוגים בתקשורת הוערך עדיין בעשרות אלפים בלבד, אך תחושת הבטן שלו ניבאה שמימדי האסון אף יאפילו על אסון הצונאמי בדרום מזרח אסיה משנת 2004. כל ההכנות לנסיעה נעשו עוד בטרם ידע אם יסע במסגרת משלחת הסיוע של צה"ל, ארגון 'לתת' או במימון עצמי.
נחישות ההחלטה לצאת ויהי־מה, למרות אי הוודאות, מאפיינת את אותה פזיזות-אפקטיבית ישראלית ידועה, כפי שמספר זיו: "ידענו שאנחנו לקראת אסון גדול שלא נראה כמותו, אבל מרגע שנודע על האסון מייד התארגנתי ליציאה, לא ראיתי כמעט עתונים, לא חוויתי שום דבר, כי שהייתי בעיקר באוויר בכל השעות עד שהגעתי. רעידת האדמה הייתה ביום רביעי בשעות הבוקר, כלומר לקח לי יום וחצי להגיע. לא הכל היה ברור: איך עוברים, עם מי נוסעים.
"בהתחלה חשבתי שאסע רשמית עם המשלחת של צה"ל או עיתון 'ישראל היום', אבל המידע שהגיע לעיתון היה ששדה התעופה בפורט־או־פרנס קרס ואי אפשר לנחות בו, שהגבול עם הרפובליקה הדומיניקנית נסגר. בסוף יצאתי עם ארגון לתת. גם הם יצאו ואמרו "נסתדר". בינתיים המשלחת הישראלית יצאה במקביל, או אולי אפילו לפנינו - משום שהם טסו ישירות להאיטי, ואנחנו בדרך לא דרך".
דילמה
שיח שעולה באופן תמידי לצד הדיווחים מנציגי התקשורת להאיטי, הוא תפקודם המקצועי מול המצופה מכל אדם - הגשת עזרה, למרות שלעתים רחוקות פעולת התיעוד באה במקום הגשת עזרה.
לעניין זה התייחסה כתבת עיתון 'הארץ', נטשה מוזגוביה, בכתבתה "אסונות מוציאים מאנשים את הרע שבהם":
"האינסטינקט האנושי הבסיסי הוא לתת את בקבוק המים היחיד בתיק לילד הזקוק לעזרה, אבל רגע אחר כך כבר מאות ילדים יעוטו עלייך. אתה יכול לשכנע את עצמך עשר פעמים שהמידע שאתה מעביר לעולם עוזר לגייס סיוע, ושהדיווח יכול לזרז אולי את תהליך קבלת ההחלטות במקום שבו בכל דקה מתים אנשים. אלה שלא מתו ברעש עצמו או בתוך ההריסות, מתים בימים אלה מזיהומים משניים, ממחסור בטיפול רפואי, מהזנחה, מרעב, מאלימות ומהמחלות שגם ככה היו נפוצות במדינה הענייה ועכשיו חוגגות כמו העכברושים השמנים שמתרוצצים בין הריסות הבתים".
זיו מספר, שמאחר ואת המים שנשא על גבו היה חייב להשרדותו שלו, משום שבלעדיהם היה הופך במהרה לנפגע בעצמו - חילק מדי יום למבקשים ממנו מים את חטיפי האנרגיה שנשא עמו והיה שב רעב למחנה בערב. מובן שמדובר במידות סבל יחסיות, שקשה מאוד לגשר ביניהם, הקונפליקט בהתגלמותו, כאשר המתעד חייב לשרוד בעצמו את המשבר אותו הוא מתעד. הצוות הישראלי התרחץ מדי כמה ימים, ובימים הראשונים, הצוות הישראלי ניקה את עצמו בעיקר לצרכי סטריליזציה הדרושה למתן טיפול רפואי ומגע עם הפצועים.
אחים לתיעוד
איתי אנגל וזיו קורן הם אחים למקצוע. שניהם נוסעים למשימותיהם תוך סיכון אישי רב - אל אזורי אסונות טבע ומלחמות ברחבי העולם, ונפגשו גם בהאיטי. חלק מהסיורים בוצעו יחד, כשלעתים הם נכנסים איש למרחב הצילום של משנהו. העבודה במדיומים השונים הצטלבה הן בשילוב צילומי סטילס של זיו במסגרת הכתבה החדשותית של איתי, והן בתערוכה זו - המנסה לאחד בין הסיקורים והמסקרים. אך ככל שתהיה עבודתם מוערכת, נוטים החומרים שתועדו - באופן טבעי - לשקוע להם בארכיונים.
הצלחת השיתוף המדגמי של התכנים המתועדים במסגרת התערוכה - תחת חסותו של ארגון לתת ומתחם 'התחנה' ונותני החסות - תבחן בשקלים שיאספו, בנסיון ולענות על צרכי השיקום המוערך בעשר שנים לפחות. ידרשו הקמת תשתיות חדשה, עזרה סוציאלית ליתומים וחסרי הבית, שיקום מוסדות החינוך והגשת סיוע נפשי.
ימים יגידו, אם המחיר העצום ששילמו תושבי האיטי - שהיו עניים מאוד גם לפני רעידת האדמה - יביא בהקמת תשתיות בסיסיות לאומה אומללה זו, שהוקמה על ידי צאצאי העבדים ונושעה על ידי צאצאי משעבדיה.
