33 שנים הוא מכיר אותי, 33 שנים אני מכירה אותו.

לרוב היו שתיקות בינינו, תמיד פחדתי מהתגובה שלו, תמיד נורא רציתי שיעריך אותי, שיכבד אותי (או יותר נכון רציתי לזכות בכבוד ובהערכה שלו), תמיד רציתי שיזרוק יותר מילים חמות לכיווני, תמיד גם אני רציתי לזרוק כמה אבל לא זרקתי, תמיד הערכתי אותו אבל לא אמרתי את זה מספיק.

השבוע זה קרה. הכנות הפתיעה, הרגש יצא, המילים שורבבו ועלו לחלל האוויר, מתעופפות כמו ציפור שהייתה כלואה שנים בכלוב ופתאום פתחו לה צוהר.  

זה מדהים.

רק חבל שזה קורה רק כשנדחקים לפינה, כשחשים שאין יותר מה להפסיד. למה זה לא יכול לקרות סתם ככה.