אמהות אחרת לילדה קצת אחרת
על אמהות שונה, על התמודדות על המציאות האחרת, זו שמאחורי הקלעים, זו שהמסך שלה נפתח רק כשאתה חוצה אותו.
פוסטים אחרונים
- הימים חולפים שנה עוברת 26/9/11
- בום טראח 20/9/10
- האושר כבר כאן 12/8/10
- על ניסים וחלומות 14/5/10
- עולם חדש ישן 24/4/10
- שבת דכאון 17/4/10
ארכיון
עייפות
אני מרגישה שאנחנו עושים הצגה. לא בשביל אחרים, בשבילנו. כי אולי אם נראה מעודדים אז נהיה מעודדים. אבל במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, גם כשיש שקט, הוא נפיץ, לא יציב- הצגה. מספיק דבר קטן קטנטן כדי לטלטל את השקט היחסי ולהפוך אותו לסערה. אפילו את הסערות שלי אני כבר עושה בכניעה. כבר לא דרמה גדולה, מן עצבות קטנה, עייפה כזו שמכרסמת במיני שמחה שנמצאת אצלי בלב ואין לה כוח לחימה כדי לעמוד על שלה ולהגיד "אני כאן כדי להישאר" סה"כ שבועות טובים לאחרונה. מאז הבשורה הטובה פיצי מתקדמת מעט ולאט אבל הכל עדיין מרגיש תקוע. אני יודעת שמול העובדות סה"כ אין לי מה להתלונן (הכל יחסי) כי כן ישנה איזושהי מגמת התחזקות, אבל זה כל כך מעט וכל כך לאט ואני לא יכולה לסבול את זה יותר, אני חייבת שמשהו גדול יותר יקרה, אין לי כוחות. כל יום אותו דבר, אותם תרגילים, אותם חזרות. יום אחד קצת יותר טוב ויום אח"כ קצת פחות, סה"כ אני מרגישה בכל זאת תקועה. לא יודעת, עייפתי, עייפתי, אני רוצה תגמול לכל המאמץ, אני רוצה שהיא כבר תצליח. אני מרגישה שאני מתעללת בה כל הזמן. אני אולי מצפה את זה בסוכר, בחיבוקים, בנשיקות, בשירים וחיוכי ענק, אבל בתכלס אני פשוט מרגישה שאני מתעללת בה. כל היום להתאמץ, כל היום לנסות להתחזק, כל היום תרגילים שהיא לא באמת רוצה לעשות ובין לבין בדיקות, דקירות והצקות. די, נמאס! נמאס לי לגרום לילדה שלי לבכות. זה כל כך מעייף לנשמה. אתמול היה פרק עצוב בעקרות בית נואשות. אני לא יודעת מי מכם רואה את זה, אבל לינט דמיינה מה היה קורה אילו היה נולד לה ילד חריג. זה היה מצמרר. כאילו צילמו את זה אצלנו בבית, לרמת הטקסט והרגשות. לא יכולנו לזוז עשר דקות אחרי שזה נגמר. אח"כ תהיתי כמה אמהות ברחבי העולם מיררו בבכי מול הפרק הזה. הרבה עצב יש בעולם הזה. אולי אני צריכה להגיד תודה שעד היום הוא לא הכה בי. אולי אני צריכה לכעוס שכשהכה, הוא הכה בגדול. טוב, מספיק להתבכיין, צריך להמשיך. |
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איילת - את צודקת ואני מנסה, באמת שמנסה להתחזק מהסוף הקיטשי האמריקאי, כי אני רוצה סוף קיטשי אמריקאי. פשוט אני כל כך לא רוצה לעבור את כל הכאב הזה שבדרך שזה מייאש ומאיים. אני לא יכולה לשכוח את הסצנה שם עם הסנדוויץ' וזה נורא מפחיד אותי כשאני מבינה שיש לנו חיים שלמים של התמודדות. זה לא רק עד שהיא תתחיל לזחול, אני מתחילה להבין את זה וזה מלחיץ רצח
אי אפשר לאהוב אותה יותר ממה שאני אוהבת אותה, אז לא.. אבל החיים היו כל כך הרבה יותר פשוטים ובעיקר פחות עצובים
אני התכוונתי למשפט הזה "שכשהכה, הוא הכה בגדול.."
יש לך ילדה מקסימה שיש לה (אם הבנתי נכון) בעיה פיזית.
אז כן, נכון, היא איטית, והיא קטנטונת אבל היא חייכנית, ופקחית
וזה הכי חשוב. היית אוהבת אותה יותר אם היא היתה זריזה וגבוהה?
בדיוק הפרק הזה של עקרות הראה כמה היה קשה שם בהתחלה, כמה מתיש ומתסכל ומעצבן זה היה, וכמה דמעות נשפכו
אבל הוא גם הראה, בדרכו האמריקאית הטיפה קיטשית, את הסוף. ואולי זה יכול היה לתת לך קצת תקווה.
בהצלחה.
כל פעם שאני מנסה להתסכל מהצד אני רק רואה כמה היא קטנה, כמה היא מאחרת בהכל.
מה כל כך טוב בלהסתכל מהצד?
את חייבת קצת פרופורציות יקירה.
חייבת מעט להתרחק, להסתכל מהצד
מאחלת לך ימים קלים יותר