כאמן ואדריכל אתרי הבניה הם נוף ילדות. אבי בעל חברת בניה לקח אותי בילדותי למסעות באתרים השונים בהם עבד. המרשים והמותיר חותם מכולם היה אתר קרוב למקווה ישראל שם הוקמו מספר בנינים יחדיו. העגורנים, המנופים, הטרקטורים והבורות הפעורים; כמו רשתות הברזל הלבנים והבטון נדמו לי כילד כמפלצות חיות הזורות הרס בסביבה. הרושם הזה כובש את הבדים שלי. ההרס והבניה מהווים מקשה אחת בעבודותי ובתהליך עבודתי. כמי שרגיל לצייר בסדרות (העורבים, שלטי החוצות ורחובות העיר), מתחילה סדרת אתרי הבניה מחורבן הבד על ידי שפכטלים של פחחים מלאי צבע. הבדים לא מתוחים על מנת לאפשר לי להשתלח בבד מבלי לקרוע אותו. לאחר שזרעתי הרס אני מתחיל  לעשות סדר בבלגן. במנעד מוגבל של צבעי אקריליק אני מתחיל לשחזר את אופיו התזזיתי הרוחש פעולה של אתר הבניה. בין הכחולים והכתום תמיד קורה משהו: אבן ממריאה,  קבוצת פועלים עובדת, מנוף שובר את קו הרקיע - סצנות פעולה הנראות לעין הצופה יומיום מקבלות משמעות. האקריליק -  חומר מיידי וגמיש, עוזר לילהביע את מידיות התנועה ואת תחושתו של צבע: משקיפותו של האקוורל ועד לעוביו ונפחו של השמן. תהליך העבודה ממופשט לקונקרטי, מהרס לבניה, מתוהו ובוהו לבריאה הם נושאי התערוכה.

(הטקסט כתוב בגוף ראשון, מופיע במקור בטקסט שכתבה חנה קומן  לתערוכה )