הערה ראשונה לעצמי: האמירה הזו על גברים שמגיעים למילואים והופכים לרעבים, עייפים וחרמנים נכונה גם במקרה של נשים. רק במקרה של נשים הבונוס הגדול של להפליץ ליד כולם לא תקף.

בשעה מוקדמת (מדי) יצאתי מהבית לכיוון הבסיס. כן, כן, אני מאלה שעושות מילואים. אני עושה מילואים בערך 21 יום בשנה, ומשתדלת להתייצב מתי שאני יכולה. עכשיו, אחרי שעשיתי רושם אפשר לחשוף שבמילואים שלי אני לא בדיוק כובשת גבעות, צונחת מהמיתלה או שוכבת במארבים (וואו - יש כאן בערך 16 בדיחות שונות שצנזרתי). אני...נו...איך להגיד את זה... אני משרתת ב... אני עושה מילואים ב...וינגייט. זהו! אמרתי את זה, הורדנו את זה מהמשולחן.

אז איפה הייתי?

נפלטתי אל הרחוב החמים הרבה לפני 8 בבוקר, זמן שאני לא מכירה בדרך כלל מהצד החיצוני של הדלת, כשאני לבושה בטרנינג וחולצה שעליה כתוב "קצין כושר קרבי". קניתי קפה ועליתי על ההרפתקה הזו שנקראית מונית שירות לנתניה.

הערה שנייה לעצמי: בצבא כמו באזרחות, כשישראלים אומרים לך להתייצב ב-8 הם בעצם מתכוונים ל-10.

הגעתי ב-8:20, חתמתי על שמ"פ, שפ"א, אח"ק וממת"ק אצל שלישת המילואים הנאמנה ואז התבשרתי שלמעשה "אנחנו קצת מתעכבים" ונתחיל ב-10:00. לא לקחתי ללב, נשמתי עמוק והלכתי לקפיטריה בווינגייט האזרחי כדי לקנות אוכל.

הערה שלישית לעצמי: אולי לא כדאי לתת באינטרנט פרטים כל כך מדויקים לגבי המיקום של הבסיס הצבאי.

מסתבר שמאז שהשתחרתי אמנם הרבה דברים קרו במדינה, התחלפו ממשלות, אלירז נכנס לבית האח הגדול ויצא ממנו, אבל בצבא הגנה לישראל הדברים נשארו פחות או יותר כפי שהם. הרוב מתנהל בלי היגיון, תוך שיותר מדי אנשים עושים כלום בעניין.

בשעה 10:00 התייצבתי שוב ליד חדר הכושר, רק כדי לגלות שגם התייצבתי שם לבד, וגם חדר הכושר לא נמצא איפה שזכרתי אותו. למעשה המבנה ששימש אותו כרגע רוקן מתוכנו ונראה כמו הקוליסיאום בכיכר אתרים - לפני שהפך למועדון אוליגרכים והפרנסה של שירי מימון.

הערה רביעית לעצמי: כשאומרים לך 8 ומתכוונים ל-10, זה כנראה ייצא מתישהו בסביבות 10:42.

השתזפתי לי בשמש הנתנייתית, ובינתיים עברו לידי מיני חיות צעירות, עובדי רס"ר והסוג החביב עליי - מדריכות אימון גופני נמרצות, שלבשו כובעים עליהם נרקם כלאחר כבוד "סגל". כל מי שהיה שעתיים בצבא יודע שלהיות "סגל" זה הכי שווה. מספיק שיהיה כתוב לך סגל איפשהו על הגוף ואתה כבר הופך לאיזה אירוע נחשק.

הערה חמישית לעצמי: כשאת בת 19 וכתוב לך "סגל" על הכובע זה מגניב, כשאת בת 28 זה פתאט

קיוותי שתהיה הפסקה מכל המאמץ הקשה הזה, אבל מסתבר שגם הצבא סבל ממשבר כלכלי ואפילו אפרסמון לרפואה לא הוצע לי ולשאר המילואימניקים החסונים שהגיעו ביחד ליום המיוזע הזה. מצד שני, גיליתי איפה אפשר להשיג מכנסי ב'.

הערה שישית לעצמי: כשקונים סנדוויץ' ממקומות חשודים זה מתנקם בך.

יום המילואים היה אמור להיגמר ב-17:00. מפאת חוסר סבלנות של אנשי המילואים, בשילוב עומס חום, שזה בוינגייטית קוד ל-בואו-נעשה-ביחד-מתיחות-במזגן-ונקרא-לזה-פעילות-גופנית, הוא נגמר בשעה 13:12. כמעט הצלחתי להתחמק בעדינות, כשבשער הבסיס תפס אותי רמ"ח כושר קרבי, והחליט שזה הזמן "להתייעץ" לגבי תכנית התקשורת של המערך.

הערה שביעית לעצמי: כשקצינים בכירים בצבא אומרים להתייעץ הם בעצם מתכוונים - "בואי נשתה קפה, גם ככה אין לי כוח לקרוא את כל המיילים שקיבלתי ושבעצם לא כתוב בהם כלום".

"התייעצנו" במשך כמה דקות, ואז שוחררתי לדרכי, עם שובר תשלום והרבה חול בשיער.

הערה שמינית לעצמי: כדאי לתאם מראש טרמפ לחזרה לתל אביב, אחרת אצטרך לעבור שוב את חווית מונית השירות, שבה תמיד אבל תמיד יש הרכב קבוע של דוס, עובד זר, אישה כבדת משקל ועוד כמה אנשים בלי דאודורנט.

ירדתי בתחנה המרכזית בת"א, ש"משום מה" לא נראתה לי דומה לתקופה שבה הייתי חיילת, והייתי מבקרת שם יחסית הרבה. למעשה הייתי צריכה למצמץ כמה פעמים כדי לוודא שאני בישראל. חשבתי לקנות לעצמי איזה יוגורט אבל המקררים היו נראים לי חשודים. חשבתי לקנות איזה דיאט קולה מפנקת אבל אז גיליתי שבקיוסק של המוכר הדתי היו מוסתרים בצד קלטות פורנו. אכן משבר אמון.

הערה תשיעית לעצמי: העובדה שהגעת לתחנה המרכזית עם אוטובוס לא אומר שאת צריכה לעזוב אותה באותו האופן.

התייאשתי ולקחת מונית לרחוב שוקן. מרוב רעב וחוסר אונים קניתי מנה בפלאפל ג'ינה. אבל הפיתה הייתה מחיטה מלאה. בכל זאת, קצינת כושר קרבי.

הערה עשירית לעצמי: ביום מילואים הבא לבוא ב-10:00, עם סנדוויץ' מהבית ולא משנה מה אני עושה - לא לאכול בפלאפל ג'ינה.