ז'אן דה לה-פונטיין, לפני כארבע מאות שנים, כתב כאלה הדברים:

העורב והשועל

אדון עורב

על ענף עץ התייצב.

במקורו אוחז בעוז

חריצון גבינה.

את השועל, ריחה משך,

נשא דברו בערך כך:

"היי! שא לך ברכת שלומות,

האציל מבית עורב.

אתה נראה לי כה נפלא,

וכל עין תשובב!

אם שירתך, בלי לרמות,

ממש תואמת לנוצות,

הלא כעוף החול הנך

בין תושביו של יערך". 

לשמע המילים הללו

לב עורב גאה גאה,

ולהוכיח כי אמנם

ערב קולו כמחמאה,

פוער מקור לרוחה,

ואת טרפו שומט.

השועל ישר אל פיו

את הגבינה קולט.

נשא קולו אז ואמר:

"מר אדון, הו, היקר,

דע לך, כי כל מחניף

ישבע לחמו של המקשיב.

וזה הלקח, בלי תפונה,

שווה ערכה של הגבינה".

העורב, בוש ונבוך, קצת באחור נשבע,

שאותו לא ירמו - מכאן ולהבא!                                                          (תרגום: ראובן וימר)

כמובן, האורב (ואפשר גם עורב...) הוא הנשיא אובמה, שאורב מזה שנה לטעות חמורה, שנתניהו יעשה ויוכל להיתלות בה כדי לאפשר לו מבחינה פוליטית פנים אמריקנית לעשות שמות במדיניות החוץ של ישראל ולהביאה מוכנעת לידיה של הליגה הערבית. שלא כמו במשל הקנוני של לה-פונטיין, אובמה לא השיג את הגבינה שרצה בחנופה, אלא ארב בזדון, וגזר גם קופון. ומי שכמוני הטפשון, חשב שאובמה תמים, התבדה והבין שהאיש לא תמים ומוכן להפקת טובתו לחרוש על גבה של ישראל. לא זו העת שחדל אישים כנתניהו יתמודד עם תוצאות המארב שלתוכו הפיל את ישראל. וכספיח קומי של הפרשה הזו: הצהרתו של ברק, שאם... ולא... עוד שלשה חודשים... הוא יעזוב את הממשלה. חה-חה-חה. זו השבלונה של איומי ברק לעזוב את הממשלה שחוזרת כבר בפעם העשירית אם אני לא טועה ותוסיף לחזור עד שמישהו ימצא את החומר המתאים להפריד את ישבנו המיוחס מכיסא השר הנכסף.