וינסנט ואן גוך, דיוקן עצמי

120 שנה לאחר מותו, גומלת יפן לצייר וינסנט ואן גוך, שבחר בה כמקור השראה אוטופי לחייו ולאמנותו - במבחר עבודותיהם של אמנים יפנים, מוזיאונים המציגים את יצירותיו ואספני אמנות שרוכשים אותן. עבודת הדוקטורט של סיגל גליל מתחקה אחר שורש התופעה 

ארן הרשלג 

יש לי שאלת טריוויה מצוינת לאחד השעשועונים הטלוויזיוניים והיא: "האם וינסנט ואן-גוך ביקר אי פעם ביפן?". אני משוכנע שרוב הנשאלים באותו שעשועון, יאמרו בלהט בלתי מוסבר, שהאיש שצייר את "החמניות" וכרת את אוזנו בהתקף דיכאון כזה או אחר, היה מספיק משוגע גם לנדוד עד יפן ולאמץ את תרבותה. גם ברור לי שאנשים ישאלו את עצמם בהפוך על הפוך, "אם הוא לא ביקר ביפן, אז מאיפה צצה השאלה הריאליסטית הזו". מסתבר שגם סיגל גליל שנושא הדוקטורט שלה הוא: נרטיביים יפניים על וינסנט ואן-גוך במאה ה-20, העלתה את השאלה הזו וזכתה לתשובה שאותה נזכיר רק בסוף הכתבה, על מנת להפיח קמצוץ מסתורין בסיפור הבלשי הזה. בכל מקרה, גליל יצאה לעבודת המחקר שלה, שתוצאותיה הביאו לזיכוך נפשי, לחוויה מכוננת במישור האישי ולביקור בלתי אפשרי ביפן.

החלטת לפרוץ את גבולות המקום והזמן ולנחות ביפן עצמה, מדוע?

"במסגרת המחקר שלי לדוקטורט על פולחני ההערצה לוינסנט ואן-גוך ביפן בשלהי המאה העשרים, קיבלתי מלגה קטנה מהאוניברסיטה העברית, לנסיעת מחקר ביפן. המחקר שלי הוא רב תחומי וכולל זוויות אינטר-דיסציפלינאריות של השפעת ואן-גוך על אמנים יפניים בתחומי האמנות הפלאסטית, הדפסי העץ, הקולנוע, התיאטרון, על מוזיאונים שמציגים את היצירות, על אספני אמנות שקנו את יצירותיו ביפן, והפכו אותו לאמן היקר ביותר בעולם. על עסקים יפניים שמנכסים לעצמם את השם ואן-גוך כאסטרטגיה עסקית למיתוג בינלאומי של הפירמה שלהם. ועוד על פולחנים מיסטיים ועממיים הקשורים לואן-גוך ביפן".

עד היכן הרחקת לכת ביפן?

"המסע שלי בעקבות ואן-גוך ביפן כלל 10 ערים: אוסאקה, קיוטו, נארה, הר איאה, הירושימה, מיאג'ימה, קוראשיקי, האקונה, אאומורי וטוקיו. כמו כן, הוא כלל אתרים כגון: מוזיאונים, אוניברסיטאות, גנים, הרים קדושים, בתי קברות, בתי ספר, גלריות, ובתים פרטיים. חשוב להבין שואן-גוך מצוי בכל שכבות העם. חרשתי את יפן מן הדרום עד לצפון ברכבות, בלי לדעת אף מילה ביפנית, פרט למלה אריגאטו, שזה תודה, בצירוף קידות מנומסות בשפת הגוף. בדיוק משום שהייתי מנוטרלת מבחינה שפתית, נחשפתי לתרבות החזותית העשירה של יפן, והסתובבתי כמכושפת ברחובות. מתעדת, ומצלמת את כל ביטויי היופי היפני שנקלעו בדרכי. זה היה מסע הזוי ומטורף, שבו נגררתי עם כ-5 מזוודות ותרמילים, ומחשב נייד שלא עבד, לאורכה של רצועת האיים המהווה את יפן. במהלך כל המסע שלי, מדי בוקר, בשעה 6 וחצי, ישבתי על המיטה במלון, וכתבתי לו את תולדות יום האתמול. איפה פגשתי את רוחו ביפן. עם מי דיברתי עליו ומה חשבתי עליו. צריך להבין שהמסע הזה היה פיזית ונפשית מאוד קשה, בעיקר בגלל שהייתי לבד, ולכן הייתי חייבת לתקשר עם מישהו. הרי כולם מסביבי היו דוברי יפנית, שאינני מבינה את שפתם, לכן הפתרון הפשוט שמצאתי היה, לתקשר עם וינסנט ואן-גוך. את המסע המופלא הזה תיעדתי בצילומי וידיאו, צילומי סטילס, וכאמור ביומן מסע שמתוכנן לצאת לאור כספר, ונכתב בחדרי המלונות השונים ברחבי יפן, בנסיעותיי ברכבות ביפן, ובשעות הטיסה הארוכות מעל העננים.

יפן זורמת בתוכי

גליל אומרת בכל דרך אפשרית, כי בעקבות ואן-גוך היא גילתה את יפן והתאהבה קשות, או כפי שהיא אומרת זאת, "יפן זורמת בתוך ורידיי ונימיי". ואן-גוך העריץ את יפן, הכיר את אמניה, והושפע מן האמנת היפנית. באותה תקופה, החל מאמצע המאה התשע-עשרה, יפן החלה להיפתח למערב, וכך החלו להגיע למערב חפצים אקזוטיים מארץ השמש העולה. כלי קרמיקה ופורצלן הגיעו עטופים בניירות שהיו בעצם הדפסי עץ יפניים. האמנים האירופאים התפעמו מן האמנות המיוחדת הזאת שתיארה את "העולם הצף" הקרוי אוקיו-אה, בטכניקות ציור שמעולם לא ראו: צבעים עזים, פרספקטיבות זיג-זג, או צבעים לוקליים. האמנים האירופיים אימצו אל חיקם את האסתטיקה שהגיע משם, וכך החלה התנועה שכונתה ז'אפוניזם. עיקר הרעיון היה היקסמות האמנות המערבית מן האמנות היפנית והשפעתה של זו אם בסגנון ואם במוטיבים. "לדעתי וינסנט ואן-גוך היה גדול הז'אפוניסטים. הוא האמין שהיפנים הם עם טהור, המעריץ את הטבע. יפן הייתה האוטופיה שלו. והוא חלם להגיע אליה. כשהוא מגיע לארל בפברואר 1888, הוא כותב לאחיו תיאו שהוא מרגיש שהוא ביפן - בדרום צרפת הוא מצא את התחליף הכי קרוב ליפן. שם הוא יוצר את היצירות המגובשות ביותר שלו, שם הוא מוצא את סגנונו האישי. שם הוא 'סוגד את השמש', שהוא מכנה אל, ומכניס אותה לציוריו המוארים. שם נוצר סגנון הטחת המכחול המפורסמת של ואן-גוך מלא האנרגיה. הז'אפוניזם של ואן-גוך כולל אוסף של כ-500 הדפסי עץ יפניים, השמורים היום במוזיאון ואן-גוך באמסטרדאם. בכמה מציוריו הוא מצטט הדפסי עץ יפניים ברקע, ויש לו גם שלושה ציורים שבהם הוא מעתיק בסגנונו שלושה הדפסי עץ יפניים מיצירותיהם של הוקוסאי והירושיגה", היא אומרת בהתלהבות השמורה בדרך כלל לילדים. 

120 שנה לאחר התאבדותו

"המסע לשלי ליפן, במקביל להיותו מסע למחקר אקדמי, היה גם מסע אקזיסטנציאלי, שבו ביקשתי להגשים בגופי ובתודעתי את חלומו של ואן-גוך להגיע לשם. יפן הייתה עבורו אוטופיה. אותה מולדת אידיאלית ופנטסטית ששימשה לו השראה לחייו ולאמנותו. הוא לא הצליח להגשים משאלה זו בימי חייו, אך המסע שלי בעקבותיו ביפן, היה מן סוג של תקשור עם נשמתו, עד כמה שזה נשמע הזוי ומטורף. הרי במשך המסע דיווחתי לו מדי יום מה קורה היום ביפן האמיתית, כ-120 שנה לאחר שעלה בסערה השמימה, ביריית אקדח בבטנו. כמו סמוראי שהתאבד על מזבח האמנות".הסיבה להתאהבות הגדולה, בנוסף לכל העושר החזותי שאני כל כך רגישה אליו, מקורה ראשית כל במורים הנפלאים שלי שפתחו לי את השער ליופי ולאסתטיקה של התרבות הזאת. בראש ובראשונה לאדריכל אריה קוץ. המרצה שלי לאדריכלות יפנית, באוניברסיטת תל אביב, שהפך לי את המסע ליפן לחגיגת חושים, והיום הוא יו"ר אגודת הידידות ישראל יפן.  לאיש מגיע קרדיט ענק באהבה שלי ליפן ובחוויה החזותית שלי במסע בעקבות ואן-גוך ביפן. הוא למעשה זה שגייס אותי לפעילות באגודת הידידות ישראל-יפן, שתוצאתה היא, הקמת הסניף הירושלמי שאני עומדת בראשו. אדם נוסף שנתן ביטוי ועזר לקדם את החוויה הזו הוא, אורן בן-יוסף מנכ"ל הגן הבוטני בירושלים, שאימץ את אגודת הידידות, ונתן לה אכסניה, שם למעשה אני מציגה את סדרת ההרצאות 'יפן בגן'".