ישבתי היום באחת ההפסקות בחדר האוכל במקום עבודתי ושמעתי שיחה שהתקיימה בין מס' חבר'ה.

הנושא היה כמה אנשים צריך להזמין לחתונה ואיזה אולם אירועים כדאי לבחור.

ההיא סיפרה ששכרה אולם מהודר ואף הגדילה לעשות ולשכור לימוזינה וההיא סיפרה שהיה לה אירוע ענק עם המוני משתתפים ואחרת סיפרה שמצידה להתחתן רק ברבנות...

לא יכולתי שלא לחייך לעצמי למשמע אוזניי.

אנשים מוציאים הון עתק על הפקה ענקית של ערב אחד, אבל מה כל זה שווה אם אינני יכול להאמין במוסד הנישואים. יותר נכון לנסח את זה, אני מאמין במוסד הנישואים אבל לא מאמין במשמעות המודרנית שהחברה שלנו מקנה לו, בבחינת זוג נעליים שאפשר להוריד כאשר הם לוחצים מדי ולהחליפם באחר שגם היא תישחק עד מהרה ותהיה בעייתית מבלי לקחת אחריות שעצם הבעייה היא ברגל ואף בכוח ההרגל....

אינני מכליל. אני מכיר בע"פ את כל התגובות של, "אל תכליל..." וכו' אבל אינני מדבר על בודדים, אני מדבר על התמונה הכללית שאני רואה כרווק בן 42 שצופה מהצד ומרגיש די נבוך לגבי האירעיות של מערכות היחסים בזמננו.

אני זוכר שניהלתי על זה דיון בפורום מסויים באינטרנט ומישהו כתב תגובה, "הפוסל במומו פוסל..." מכאן שוב קיבלתי חיזוק, שאם הוא פוסל את דבריי, הוא פוסל בעצם את עצמו... 

איננו יכולים לעצור את המוות, איננו יכולים להבטיח שכל חיינו נהיה בריאים. לא נותרו לנו מקומות רבים בחברה המודרנית שמהם נשאר לנו לשאוב ביטחון.

המשפחה היום מפולגת ואיננה יכולה לשמש עוד כמקום שנוכל לשאוב ביטחון ומאידך הכלכלה המודרנית אף פגעה בחוסן של מקום העבודה, מהיכן נותר לנו אם כך לשאוב את אותו ביטחון שאנו כל כך זקוקים לו, בטחון מינימלי, בית, מקום אחד שיקבל אותנו כפי שהיננו...