זה קרה לכם פעם?

קרה לכם פעם שזכיתם?

פשוט זכיתם

אני זכיתי,

לפחות חשבתי כך...................

לא בלוטו ולא  בטוטו ולא בשום דבר חומרי- מי ייתן שגם זה יגיע מתישהו  ושלא אחשוב כך

שזה יקרה באמת..

 חשבתי שזכיתי לאהוב

זכיתי  שיאהבו אותי  

אהבה שאינה תלויה בדבר

זכיתי להיות חלק מחייה של מי שהיא מבחינתי  הנפש התאומה  שלי

בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שזה זה .

זה זה וזה שם,                                                          

וזה כל כך מרגש משמח ונעים,

אבל כל כך מפחיד,

כל כך חדש,

זה מרגש אותי,

מפתיע אותי ,

מפתיע  כי אף פעם לא חשבתי שאני יכול,אף פעם לא חשבתי שאני,ראוי אף פעם ,

אולי זה לא מגיע לי?

ולרגעים נדמה שבאמת לא,

זה מוזר התחושה הזו,

התחושה הזו שבכל רגע נתון,מישהו דואג לי.

מישהו חושב עלי

וכן,זה מוזר לשנינו מפני שאף פעם לא היינו במצב כזה.

אבל כשזה קורה זה  הדבר הכי נפלא שיכול  להיות .

וזה יקרה,

אולי לא מחר,

לא בעוד חודש

אבל זה יקרה,

ואני יודע שזה יקרה

ואני אוכל לחוש שוב את מה שחשתי,

את הביטחון הזה,

הקסם הזה ,

שאני  עשיתי הכל כדי שלא יפוג.

נכון, ידעתי שזה לא יקרה עכשיו.

אבל הלב שלי כבר החליט שהוא רוצה.

וכן,אני לא יודע מה עושים

איך מתנהלים

ויש לי חששות,

אבל שאני מביט לתוך העיניים שלה,הכל מתגמד

היא חושבת שהיא לא ראויה,

נו, תראו מה זה.

היא לא ראויה לי,

ואני חושב שאין ראויה ממנה

והיא יודעת את זה עמוק בתוכה

אתם לא מתארים לעצמכם מה קורה לי בלב שאני מרגיש את היד שלה .

היא עכשיו רוצה לוותר,כי היא מפחדת

אבל עברנו הרבה יחד,אנחנו לא יכולים כבר לוותר זה חזק מאיתנו

אההההההה ככה חשבתי והאמנתי

ושאני עוצם תעיינים אני רוצה לדמיין שהיא לא אמרה לי את מה שהיא אמרה.

ואנחנו שנינו לא יכולים לרקוד

אבל גם במקרה שלנו צריך שניים לטנגו.

אני לא יכול לרקוד לבד

היא רוצה שאני ארקוד עם אחת אחרת והאחת הזו יש לה שתי רגליים שכל צעד בריקוד והרגל שלה דורכת על שלי אז אני לא יכול....

אבל אני לא יכול גם כי.....

כבר נכבשתי,

והייתי בדרך הנכונה לאהבה.

אח,אם רק היא הייתה מאמינה ביכולות שלה

אם היא רק הייתה מאמינה.

כמה ניסתי לגרום לה להאמין...............

כמה ניסתי לרמוז  לה,ניסתי בכל מאודי להראות לה שהיא האחת שבה בחרתי לחוות  וללמוד איתה את הפעם הראשונה

ניסיתי להראות לה שאנחנו אותו דבר

לא הצלחתי,נלחמתי והפסדתי במלחמה

 ונשארתי עם אהבה עצומה אבל גם חד צדדית.

אם זה היה הדדי ואם הרצון היה אותו רצון זה לא היה נגמר

אוח כמה שאני אוהב אותה.

והכי קשה לדעת שזה בעצם היה הדדי

אבל היא פחדה,

פחדה שפתאום אחרי שנים, גם היא ,"הילדה הנכה שלא שווה כלום" מקבלת אהבה

זה לא נראה לה הגיוני,כמה ניסתי להראות לה  שזה כן לא  עזר כלום

היא לא האמינה בזה.

לא האמינה בי,ברגשות שלי

 היא שידרה אמונה,אבל עושה רושם שהיא לא הייתה אמיתית.

וכל שנותר לי הוא  לאסוף את השברים ולהשלים שזה סוף עצוב לסיפור שהיה יכול להיגמר טוב.

ולקוות בכל לילה ,מול המחשב שהיא תתעשת ותכתוב המשך לסיפור הזה.

כי הסיפור הזה חייב להימשך

והוא יהיה מלא תהפוכות פחדים וחששות.

כי שנינו חדשים בעסק

אבל גם יהיה מלא באהבה

בכתף תומכת

 הראש שלי אומר לי שאני חייב להפסיק לאהוב דווקא אותה

אבל מה לעשות, כמו שהיא יודעת הלב שלי טיפש.......

 הוא לא נותן לי מנוח.

אז כשאת קוראת את זה ,

בבקשה  תכתבי עוד פרקים לסיפור שלנו.

כי אני לא יכול לכתוב אותו לבד.

וכאילו בזמן כתיבת שורות אלה  היא שמעה לי והחליטה להמשיך את הסיפור הזה

הסיפור שחשבתי שהוא נגמר.

כל כך הרבה   פעמיים חשבתי ככה

רק הפעם בבקשה  תסדרי שהיה לו סוף טוב כי בידייך העט, ואני לא יכול לכתוב..

ואם אפשר שהגיבורים הראשיים לא יהיו טרגים כל כך כי כבר נמאס לראות דמעות

אם תעמדי בכללי היסוד  האלה

יבוא יום ותזכי

גם בנובל לספרות.