כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שש גרטשן, שש

    ת.נ.צ.ב.ה

    37 תגובות   יום שלישי, 16/3/10, 20:12


    אומרים שבית אינו בית, עד שהיו בו לידות, חתונות ומיתות, והבית הזה כבר ראה את כולן בכפולות.

    בתוכו ספוגים קולות הילדים שהיינו. הימים השמחים, הימים העצובים, הימים המשעממים. הקולות שלנו.

    אני מביטה בקירות שסביבי ודומה כי הם מנסים להתכווץ מעלינו, לגונן עלינו כבתוך רחם. ומבעד לדוק לא דק של כאב, הבית מצליח לגעת בנו, לנחם.

     

    זה לילה קיצי בבאר שבע, ואני ואימי מטיילות ברחוב. "לא נשוב עוד לכאן", היא אומרת בכאב. "אין לנו עוד סיבה לחזור". ובאחת אימי מולידתי הופכת קטנה, ואני המבוגרת האחראית. האוויר הבהיר של הלילה מחלחל אל תוך ריאותיה, מצית בה זיכרונות שנשכחו. "כאן, את רואה", היא מצביעה לפניי, "כאן גרה מרים שהיתה החברה שלי בכיתה ב'". ובעוד הטיול מתמשך, מזווית העין אני רואה פתאום כיצד רגליה נעשות צעירות, מכנסיה מתקצרים מעליה, ושיערה השחור, הארוך, החלק, מצטמח שוב אל תוך זוג צמותיה. "וכאן גרה זו שאחר כך התחתנה, ונסעה לפריז, ופה חברה מהחטיבה, שעברה לגור בראשון ושנים אחר-כך נפגשנו וסעדנו ביחד". ולרגע מתכווצות פניה, ואז מאירות שוב: "וכאן, את רואה, כאן גר השמן שלמד איתי בתיכון, שהמורה כל הזמן הושיבה אותנו יחד ואז טענה שנתחתן. מרגיזה". וכך אנו חולפות על פני זיכרונות ילדותה של אימי, שדומה שהכל נשתנה, לבד הבתים שעוד עומדים על תילם, והאוויר הלילי הבאר-שבעי, אוויר ילדותה של אימי.

    וכשאנו סבות על עקבותינו לשוב אל תוך החיק החמים של הבית, היא אומרת בכאב "לא נשוב עוד לכאן". אבל בתוכי, חיים הדברים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (37)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/4/10 17:52:

      צטט: ואחרי ככלות הכל 2010-04-06 12:05:55


      ובעוד הטיול מתמשך, מזווית העין אני רואה פתאום כיצד רגליה נעשות צעירות, מכנסיה מתקצרים מעליה, ושיערה השחור, הארוך, החלק, מצטמח שוב אל תוך זוג צמותיה.

      פנינה יפה היא זו לחזור בזמן - במקומה של אמך- ולראותה אז כהיום

      אהבתי.

      והכי הכי ריגש אותי- את היותך שם בטיול הזכרון הזה

       

      זה באמת היה מאד מרגש, ומאד מיוחד.

      תודה על התגובה :-)


      ובעוד הטיול מתמשך, מזווית העין אני רואה פתאום כיצד רגליה נעשות צעירות, מכנסיה מתקצרים מעליה, ושיערה השחור, הארוך, החלק, מצטמח שוב אל תוך זוג צמותיה.

      פנינה יפה היא זו לחזור בזמן - במקומה של אמך- ולראותה אז כהיום

      אהבתי.

      והכי הכי ריגש אותי- את היותך שם בטיול הזכרון הזה

        31/3/10 10:00:

      צטט: anata1000 2010-03-30 07:02:34


      את כותבת יפה, אני מחכה לספר.

       

      תודה רבה

      וברוכה הבאה :-)

        30/3/10 07:02:

      את כותבת יפה, אני מחכה לספר.
        24/3/10 22:02:

      צטט: re set 2010-03-24 18:41:26

      את חכמה הרבה מקומץ שנותייך.

      וגם יפה.

      ;)

       

      יומולדת שמח גם לך בובה! 

       

       איזה"קומץ", זה מלוא החופן :)

      ואני שמחה לראות שהפנמת את עניין המחמאות לשון בחוץ

       

      תודה מתוקה.

        24/3/10 18:41:

      את חכמה הרבה מקומץ שנותייך.

      וגם יפה.

      ;)

       

      יומולדת שמח גם לך בובה! 

        24/3/10 18:23:

      צטט: נוכלת ושמה סו 2010-03-24 10:22:17

      צטט: שרון אבני 2010-03-24 09:38:46


      אני מקנא.

       

      ואת כותבת נפלא, כרגיל.

       

      תודה, אבן שואבת שכמוך.

      אבל מקנא במה??

       לא יודע בדיוק. משהו בחיבור הזה של אם-בת.

       

        24/3/10 10:22:

      צטט: שרון אבני 2010-03-24 09:38:46


      אני מקנא.

       

      ואת כותבת נפלא, כרגיל.

       

      תודה, אבן שואבת שכמוך.

      אבל מקנא במה??

        24/3/10 09:38:


      אני מקנא.

       

      ואת כותבת נפלא, כרגיל.

        24/3/10 08:35:

      צטט: סילבר טאון 2010-03-23 15:20:52


      כתבת יפה

      תודה :)

       

        23/3/10 15:20:

      כתבת יפה
        17/3/10 16:02:

      צטט: רני123 השני 2010-03-17 13:06:36


      למזלי ההורים שלי הם סופרמן ואשת חיל (כן, ההורים שלי קרובי משפחה, בגלל זה אני יצאתי ככה) 

      כך שאני לא יכול להזדהות עם הטקסט, אבל הוא כתוב מאוד יפה,

      עדין ורגיש ואני יכול להבין למה הוא פורט על נימי הרגש של כל אלו שהוריהם הם אנשים רגילים, בשר ודם..

       

      כנראה שעניין הקרובי משפחה הוא לא כזה רע כמו שמספרים, אם זה מה שיוצא בסוף :)

       

      אני תוהה אם מי שאכן נולד להורים שכאלה הרוויח (לא שאני מפקפקת חלילה בזה שגם הוריך כאלה, כן?). כי בעוד שהם תמיד מגוננים עליך, ואתה  "זוכה" להשאר תמיד ילד,

      אבל יש גם חסרונות בילדות התמידית הזו. וביניהן, לא להכיר לעומק את האנשים שהביאו אותך לעולם.

      ויש דברים שרואים רק כשגדלים.

       

        17/3/10 13:06:


      למזלי ההורים שלי הם סופרמן ואשת חיל (כן, ההורים שלי קרובי משפחה, בגלל זה אני יצאתי ככה) 

      כך שאני לא יכול להזדהות עם הטקסט, אבל הוא כתוב מאוד יפה,

      עדין ורגיש ואני יכול להבין למה הוא פורט על נימי הרגש של כל אלו שהוריהם הם אנשים רגילים, בשר ודם..

        17/3/10 12:38:

      צטט: Themis Θ 2010-03-17 10:00:14


      "ובאחת אימי מולידתי הופכת קטנה, ואני המבוגרת האחראית"

      איזה יופי המחשת את הרגע הזה, רגע ההתבגרות שלנו, שממנו ואילך ההורים שלנו נראים בעינינו כילדים...

      ואת העצב שנמהל לאותו רגע, על פרידה ממה שהיה ולא יהיה עוד...


      ריגשת אותי על הבוקר נשיקה

      לא התכוונתי :)

       

      זה רגע לא קל. כבר מזמן אני יודעת שאבאמא לא סופרמנים, אבל כשהם הופכים פתאום לילדים מול עינייך, כשאת רואה אותם פתאום בצורה אחרת... זה משהו שקשה לבטא במילים, וזו תחושה מוזרה, שונה כל כך ממה שאנחנו רגילים.

       

       

        17/3/10 12:36:

      צטט: bronte 2010-03-17 09:41:02

      לפעמים נדמה לי שקירות של בית תמיד ספוגים את החוויות שנחוו בו ואת האנשים שחיו בו.

      הזכרת לי המון דברים, וגם איכשהו את בית פאטי. אל תשאלי אותי למה.

      חיבוק גדול, מתוקה שלי.

       

      אולי נזכרת בבית פאטי, בגלל האישיות שהיתה לבית. כאילו היה לו אופי משל עצמו שנבנה עם השנים אל תוך לבניו.

      אני מתחברת להקבלה הזו :)

       

      ותודה רבה יפה שלי.

       

        17/3/10 12:33:

      צטט: yeho_b 2010-03-17 08:41:58


      מרגש

      הכתיבה שלך ..

       

      אצלי קצת יותר ...כי אני עובר בימים אלה תהליך דומה.עם אמא שלי.

       

      אני מצטערת לשמוע, באמת :-(

        17/3/10 12:32:

      צטט: guy7373 2010-03-17 00:37:33

      צטט: פסיכית על 2010-03-16 20:23:12

      נשיקה

       בדיוק :)

       

       

      תודה גיא.

        17/3/10 12:31:

      צטט: פסיכית על 2010-03-16 20:23:12

      נשיקה

       

      נשיקהנשיקה

        17/3/10 12:30:

      צטט: |||--||| 2010-03-16 20:21:22

      וזה הכי חשוב

      בין החשובים.

       

        17/3/10 10:00:


      "ובאחת אימי מולידתי הופכת קטנה, ואני המבוגרת האחראית"

      איזה יופי המחשת את הרגע הזה, רגע ההתבגרות שלנו, שממנו ואילך ההורים שלנו נראים בעינינו כילדים...

      ואת העצב שנמהל לאותו רגע, על פרידה ממה שהיה ולא יהיה עוד...


      ריגשת אותי על הבוקר נשיקה

        17/3/10 09:41:

      לפעמים נדמה לי שקירות של בית תמיד ספוגים את החוויות שנחוו בו ואת האנשים שחיו בו.

      הזכרת לי המון דברים, וגם איכשהו את בית פאטי. אל תשאלי אותי למה.

      חיבוק גדול, מתוקה שלי.

        17/3/10 08:41:


      מרגש

      הכתיבה שלך ..

       

      אצלי קצת יותר ...כי אני עובר בימים אלה תהליך דומה.עם אמא שלי.

        17/3/10 08:34:

      צטט: kruveet 2010-03-17 07:31:08

      מקסים.

      פשוט מקסים.

      תודה כרוביתוש.

       

        17/3/10 08:34:

      צטט: אמית הרמן 2010-03-17 02:22:58


      באמצע הכן בא ה"לא" הזה, מקווה שתתאוששי ממנו מהר ילדה וה"כן" יחזור

      ועוד מעט גם יומהולדת. הסמיכות הזו... חיבוק.

       

      זה חתיכת "לא".

      סבי נפטר לפני שנתיים, בדיוק בתאריך היומולדת שלי. מקווה שהסמיכות הזו לא תהיה משהו שאצטרך להתרגל אליו בחיי.

        17/3/10 08:33:

      צטט: פר ספו נה. 2010-03-17 00:58:10


      היפוך התפקידים, זכרונות הדורות האצורים בין הקירות. מקסים ומרגש.

      אמנם נוכלת אך משובחת את סו. :)))

       

      תודה מתוקה :-)

        17/3/10 08:32:

      צטט: lexis 2010-03-17 00:48:21

      מכמיר לב, ואפילו עוד יותר כי נתת לה את הבמה והלכת אחריה.

       

      בדרך כלל ביחסי הורים ילדים, הבמה היא שלנו. אנחנו השלם והם ההורים של השלם. הזמן מלמד אותנו שזה לא בהכרח כך.

      ככל שאני גדלה אני לומדת דברים חדשים על הוריי, מגלה צדדים מפתיעים, אבל לראות את אימי כילדה קטנה, וחסרת אונים, היה באמת מכמיר לב, וקשה במיוחד.

       

       

        17/3/10 08:30:

      צטט: שטוטית 2010-03-16 20:34:52

      כתוב נפלא

       

      מרגש !

      *

      }{שטוטית

      תודה שטוטית :)

       

        17/3/10 08:30:

      צטט: rangil 2010-03-16 21:11:10


      מרגשת הנוסטלגיה הזו של מישהו אחר, גם אם זה מגיע מתוך אבל, ואולי בעיקר בגלל שזה מגיע מתוך אבל.

      היא באמת לא תחזור לשם יותר הא?

       

      אין סיבה יותר לחזור, וגם אם תחזור, זה אף פעם לא יהיה אותו הדבר.

      זה בית שנסגר, אחרי שהיו בו חיים במשך יותר מחמישים שנה, וזה כמו פרידה מאדם אהוב.

        17/3/10 07:31:

      מקסים.

      פשוט מקסים.

        17/3/10 02:22:


      באמצע הכן בא ה"לא" הזה, מקווה שתתאוששי ממנו מהר ילדה וה"כן" יחזור

      ועוד מעט גם יומהולדת. הסמיכות הזו... חיבוק.

        17/3/10 00:58:


      היפוך התפקידים, זכרונות הדורות האצורים בין הקירות. מקסים ומרגש.

      אמנם נוכלת אך משובחת את סו. :)))

        17/3/10 00:48:
      מכמיר לב, ואפילו עוד יותר כי נתת לה את הבמה והלכת אחריה.
        17/3/10 00:37:

      צטט: פסיכית על 2010-03-16 20:23:12

      נשיקה

       בדיוק :)

       

        16/3/10 21:11:


      מרגשת הנוסטלגיה הזו של מישהו אחר, גם אם זה מגיע מתוך אבל, ואולי בעיקר בגלל שזה מגיע מתוך אבל.

      היא באמת לא תחזור לשם יותר הא?

        16/3/10 20:34:

      כתוב נפלא

       

      מרגש !

      *

      }{שטוטית

        16/3/10 20:23:
      נשיקה
        16/3/10 20:21:
      וזה הכי חשוב

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      נוכלת ושמה סו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין