דיזינגוף סנטר, תל אביב, שישי בצהריים, לפני שבועיים. שאון המולת אנשים הנמצאים במרדף אחר תענוגות חומריים תופס את כל טווח תדרי הקול עד כי לא ניתן לשמוע כלום מלבדו. במרחק של כמה פסיעות משם ברחוב קינג ג'ורג' מתגודדים צעירים מאחרי דוכן ארעי של התנועה הסוציאליסטית הישראלית החדשה , מנסים לשכנע עוברים ושבים לקנות עותק מעיתון התנועה בחמישה שקלים או לפחות מדבקה לחלון בשקל אחד. המיקום של הדוכן לממכר אידיאולוגיה סוציאליסטית בהמשכו של הרחוב הכי קפיטליסטי בעיר מסמל יותר מכל את הסינרגיה בין ארץ ישראל הישנה לחדשה. רוצים שיווין, אבל שיהיה בהנחה.

"תבין, הכסף זה בשביל לממן את הפעילות שלנו",אומר לי צעיר המופקד על הדוכן בעת שאני מעלעל בדפי העיתון הסוציאליסטי הישראלי.חשבתי לתומי כי ערמת העיתונים נועדה לאלו המביעים עניין ברעיונות אוטופיים נכחדים ולא שיערתי כי יבקשו ממני לשלם על זה. לא, זה לא מתוך קמצנות אלא מתוך המחשבה כי להבדיל מהחולצה שרכשתי בפול אנד בר לפני שתי דקות בקניון, כאן מדובר על רעיון נשגב ועל כאלו לא צריך לשלם, אין להם תג מחיר. אבל המציאות יותר חזקה מכל ערגה והנה אניעומד באמצע רחוב קינג ג'ורג' ומתלבט האם לשלם על מרקס ואנגלס חמישה שקלים.

הסיטואציה הזו יוצרת בי תחושה כי על הרחוב פרוש ציר זמן המתאר את תהליך החומרנות שעברה החברה הישראלית מאז היווסדה ועד היום בדומה לחברות מערביות אחרות. קצה האחד של התהליך מתחיל בשוק הכרמל עם הבאסטות שהוקמו בשנת 1920על ידי פליטים רוסיים שברחו מהמפכה הבולשביקית וקצה שני סוגר את התהליך עם היווסדו של דיזינגוף סנטר בשנת 1977. בצד אחד מרכז קניות ישן, בצד שני מרכז קניות מודרני. הסוציאליזם באותו יום שישי, היה ממוקם בדיוק באמצעו של ציר זה, ממש בפתחו של גן מאיר. כאילו מסמן לעוברים ושבים את המרכז הערכי של החברה בישראל. סוציאל דמוקרטיה קוראים לזה בעגה מקצועית, מצד אחד טייקונים עשירים ככורח ומצד שני ביטוח לאומי ולשכות סעד ממשלתיות. הכמיהה לשיוויון ולצדק חברתי לבשה צורה באותו יום השישי בדמותם של צעירים מתגודדים סביב דוכן במחציתו של רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. 

החלטתי לא לשלם על עותק של העיתון וגם לא על המדבקה.משום מה, תג המחיר שהיה מוצמד לאוטופיה שבאתי לקנות היה נמוך מידי. חלומות על חברה טובה יותר אי אפשר למכור בחמישה שקלים בעמידה. איחלתי לצעירים בהצלחה ובעודי מתקדם לתפוס את מקומי על אחד הספסלים בגן, שמתי לב כי המרחק מאותו דוכן לא משנה את מידת הריחוק שלו. הוא שם, כולם רואים אותו, עוברים על פניו אבל אף אחד לא מצליח לגעת במרכולתו. בשישי האחרון תרתי אחריו בשנית, אך למורת רוחי הוא לא היה שם. ייתכן ואותם צעירים לא חפצו לקום ממיטתם וייתכן כי הדוכן פשוט לא הניב מספיק כסף כדי לקיים את עצמו. לא משנה הסיבה לכך, היה ברור לי כי במוקדם או במאוחר הדוכן הזה יחזור לקינג ג'ורג'. צדק חברתי ושיוויון הם הרי ערכים מקודשים בחברה הישראלית.