יש כמה דברים שלא מובנים לי בעולם הזה. למשל, למה בעלי כלבים מכנים את הקולר "רצועה", ואת הרצועה "חגורה". או למה גברים לא מגלחים את בית השחי שלהם, אלא הופכים אותו למערה מוהיקנית של שיער קשיח, טבול בגושי דאודורנט צחורים, כאילו שהגבר עצמו אינו תזכורת מספקת לתקופת האבן. ולמה יש רק אוטו גלידה לילדים בגינות משחקים בחמש אחר הצהריים, כשאפשר לשלוח לשם גם אוטו מניקור פדיקור לאמהות, בתוספת טטריס לאב הארעי. אבל יש דבר אחד שבאמת לא מובן לי, וכמה שאני מנסה לחפור בו אני מאבדת את דרכי יותר, והוא - למה, לכל הרוחות, זה מגיע לי. רק לפני חודש הייתה לי משפחה, גרנו פה ביחד, אני, הכלב והחתול, הייתה לנו שגרה והרגלים קבועים, ולפתע הכל התפוגג. שבועיים לאחר מותו של הכלב נעלם גם החתול ולא חזר עוד. חיפשתי בשכונה, השארתי את המספר שלי אצל כל הכונפות שמאכילות חתולים תוך כדי לחישות ברוסית, וכלום. לפני ארבעה ימים יצא מאיר דרך החלון, התחפף לגינה של השכנים ומאז נעלמו עקבותיו. אולי הוא מצא בית חדש, אולי איבד את דרכו ואולי הצטרף לאחיו שבשמיים, אין לדעת. מה שבטוח, ניקיון הדירה שלי מחריש אוזניים. לא עוד ריחות עזים, ולא שיערות על הספה. שבע שנים רצופות גידלתי בעלי חיים וכעת לא נותר דבר. לא בעלים, ובטח שלא חיים. 

אז כמובן שאני נמלאת פחד, בטוחה שרובצת עליי קללה ועושה רשימות של שאר הדברים שמצפים לי. התחלתי בדברים הרגילים, המשכתי לדברים רגילים פלוס פיתולים בעלילה וסיימתי במקרים כה נדירים שמשתינים על גינס בקשת ואחר כך דורסים אותו בעקיפה. שלושים סיגריות, תשעים דמעות וטפו טפו טפו אחד אחר כך, החלטתי לחשוב חיובי ולסלק את המחשבות הרעות ממה שנשאר לי מהמוח. מה פתאום קללה, אין כאלה דברים, זה סתם צירוף מקרים, החיים הם מה שקורה כשאתה עסוק בלירות בג'ון לנון, וכהנה וכהנה. אז נכון שעוברת עליי תקופה קשה, ונכון שחיי משתנים מהקצה אל הקצה, אבל אולי זה יביא דברים טובים, אולי זה המחיר שאני צריכה לשלם. ולמה אני בכלל צריכה לשלם, אני שואלת את עצמי, ויותר מכך, במה חטאו החיות המסכנות? אי אפשר היה, נניח, לקלקל לי את הטלוויזיה, להעלים לי את הג'ינס המרזה מחבל הכביסה, למחוק לי את התיקייה של המוזיקה? ואם זו אכן קללה שמישהו עצבני הטיל עליי, מעניין אם הוא מסוגל להטיל עליי גם איזה משהו טוב, או שזה עובד רק בעצבים, בקנאה ובקריזות? וככה אני עומדת באמצע הבית ותוהה תהיות, מעבירה ימים של בכי ובדידות ומדכאת את כל מי שמתקרב אליי. אפילו כיפור, שעד כה היה היום המאושר ביותר בשנה, כבר איבד מחשיבותו. לא עוד החג שבו אפשר לשחרר את הכלב, אלא החג שבו צריך לשחרר את הכבל. לסלוח לעצמי, על ההלקאה העצמית לאור הצורך העז והכופה בניחומים וביד מלטפת, ולסלוח לימים הנוראים האלה, לעצור את המלחמה נגדם. להניח לי, להניח להם. 

בעוד שבועיים וחצי אהיה בת שלושים וחמש. במשך שנים רבות חשבתי ששלושים וארבע תהיה השנה שלי, זו שתביא לי את השינוי הגדול ואת אהבת חיי, והנה היא נגמרת בדממה דקה של התאבלות, בריסוס פרעושים ובקרצוף שטיחים מלאים בקיא של כלב שכבר איננו פה. אני לא יודעת אם להאמין בסימנים, בקללות, בהיגיון, במציאות. אני לא יודעת אם להאמין בפתגמים דלוחים ואמרות עתיקות. לפעמים הם מתגשמים, ולפעמים לא. זו האמת היחידה. ולפעמים, לפנות בוקר או בירידה במדרגות אחר הצהריים, אני מסוגלת לשמוע את הקול של קש, לו היה אדם. קול של בן עשרה, חורק ומתבגר. תמשיכי הלאה, אמא, הוא אומר לי. היה לי כיף, ועכשיו, בגינה העירונית של עדן, כיף לי קצת יותר.