משהו באמת דפוק אצלי, אני ממאנת להתנחם.

נורא קשה לי להסתכל על חצי הכוס המלאה, תמיד הייתי כזו במידה זו או אחרת, קצת שלילית. במקור אני בנאדם שאוהב לבלות ולצחוק המון אבל אני גם נורא רציונלית ומחושבת וכשאתה רציונלי ומחושב קשה לך להתעלם מהמציאות. הכל אצלי כל כך מתוכנן ואובדן השליטה הזה מוציא אותי מדעתי.

הייתי רוצה להיות מסוגלת לבלוע את הכדור, לדחוק את הגוש הזה מהגרון שלי ולהמשיך לצחוק ולחיות ולשמוח ואני עושה את זה במידה מסויימת. הצחוק כן חזר לחיים שלנו אבל תמיד אחרי שאני צוחקת אני נזכרת ואז הגוש המתעלק הזה חוזר ומתיישב בגומחה שלו ומרגיש שם כל כך בנוח.

אולי התמכרתי לעצבות ולרחמים העצמיים, אני לא יודעת. אני רק יודעת שזה לא עוזר לי, זה מעכב אותי ואותה ואותו.

מול הבית שלי יש כיכר שאחת היציאות ממנה חסומה באין כניסה. מדהים לראות כמה מכוניות נכנסות באין כניסה הזו. מנטליות היהיה בסדר, הלי זה לא יקרה, פעם גם אני הרגשתי אותה. איזה טמטום.

וכן, הגיע הזמן להודות בזה, אולי אני מרגישה קצת אשמה שלא עשיתי הפלה. אני הבאתי את זה על עצמי? על עצמה? אולי זה באשמתי? אני עשיתי לה את זה? אבל איך אני יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה? איך אפשר שהיא לא תהיה קיימת בעולם הזה? היא המהות שלי, היא האוויר שלי, היא החיים שלי והעולם הזה מקום פחות טוב בלעדיה, בוודאות. אז איך אפשר לחשוב מחשבות כאלה? משהו כל כך נדפק אצלי ואני לא יודעת איך לתקן.

אוף, כל כך עצוב לי.

אני לא רוצה שתחשבו שאני כל היום ככה וכזאת. סתם נפילה, אני יודעת שהעלייה קרובה ואז יהיה נפלא.