גרתי בבניין זכוכית יפייפיה.

הוא היה בעל זכוכית אטומה אשר מנעה את חדירתם של קולות אחרים לתוכו.

הדימיון שלי היה נתון לרשותי תחת מרותי הבלעדית ללא דמויות בשר ודם אשר יערפלו את מחשבתי ויסבכו את רגשותיי המנותקים.

גרתי שם שניים רבות, עם חברתם של דפים, מילים, הברות והזיות אשר לא ניתן לשחזר אותן שוב.

מדי פעם היה צורך להבליח מחוץ לבניין בכדי למלא את חובות הקיום כילדה/ נערה בעלת קשרים משפחתיים, התוצר בדרך כלל לא היה מוצלח במיוחד.

שכחתי שגם אם הזכוכית אטומה לקולות, ניתן לראות דרכה.