| הפעם, אין חפירות לעומק. לא אתיימר למצוא הסברים ולהתנחם בתובנות. רק להקיא. לראות את הדברים כמו שהם עד כמה שאפשר. אולי לא הדברים כמו שאת התחושות הנלוות. עכשיו עצוב. לא בריא אולי לאישה בהריון להודות בזה אך זו עובדה ואני לא מתכוונת לברוח מהאמת. לפני ארבעה חודשים נפרדתי מאהבה בטוחה, זוגיות ארוכת שנים שברובה היתה למופת. לפני 3 חודשים וקצת, נפרדתי מעצמאותי כיחידה כשנכנסתי להריון. לפני שבוע נפרדתי מאהבה טריה שעדיין בוערת בעצמותי. רוצה לומר: 4 חודשים של טלטלות רגשיות כמו ברכבת הרים נוסח דיסניוורלד. גבוה נמוך גבוה נמוך...במהירות עצומה. פתאום סערה שקטה, של זרמים תת קרקעיים. אני קצת בהלם. מתקשה קצת לתפקד. הבכי הוא מנת חלקי כל יום. הוא בוקע פתאום בלי אזהרה. כשאני קמה מהמיטה בבוקר ומתלבשת, כששורכת את הנעליים לפני יציאה מהבית, באמצע מקלחת, בהליכה ברחוב, כששואלים אותי מה נשמע, כשאני שוטפת כלים, כשאני כותבת שורות אלו...כל הזמן. עצב עמוק. בקושי רב מסוגלת להתרומם, להזדקף ולעשות מעשים שאמורים לקדם אותי ביני לביני. החלק החומרי הטעון שיפור בחיי, דורש משאבי מערכת שאיכשהו אני לא מוצאת אותם. גם לא מחפשת בטירוף כי אני תשושה. האחת ויתרה עלי כדי הרוויח את עצמה. השנייה ויתרה עלי כדי לוותר לעצמה. אז צער על כך שהאהבה שאני כה זקוקה לה, לא מצליחה להתקיים. מרגישה לבד. נורא לבד. לא שאין חברים. הם שם והם נהדרים. לבד לי כי אין לי לב נוסף לאהוב. יש בתוכי אהבה (כך מבטיחים לי) חדשה שגדלה בדמות עובר ובינתיים היא לוקחת ממני כל מהשצריכה כדי להתקיים. ההריון ניזון ממני. יותר מתמיד אני צריכה הזנה כנגד. בחיים שלי לא הייתי יותר נזקקת רגשית וחומרית מעכשיו. עוד עובדה מעציבה שמחדדת את הלבד. כי אני לא מצליחה למלא את עצמי לבד. לראשונה בחיי אני לא סלע איתן כל כך.
לא יודעת מה עונת המעבר הנוכחית תניב. אז אני בהלם ואין לי מושג קלוש כיצד נחלצים ממנו. אני כן יודעת שהרבצתי קפיצה רצינית, קפיצה של "מתאבדים", בשם האופטימיות וחציה המלא של הכוס. הנחמה היחידה שלי היא, שהיתה עד עכשיו תנועה שקידמתי בברכה למרות הכאבים הכרוכים בה...והפחדים...איבוד השליטה...חוסר הודאות...ההתמסרות למסתורין של חיי. המעבר הוא טוב עבורי כי אני אדם של שינויים ושל בריאת עצמי מחדש. רק שמעודי לא הרגשתי את דפנות התעלה בה אני עוברת כל כך הדוק על גופי. זה לוחץ עלי ואני נמחצת עכשיו. כמו תינוק שיוצא בכאב זר ומפחיד עד מוות מבטן אימו. כל שינוי שעשיתי עד היום בחיי לא בא בקלות אבל לא מי יודע מה כאב לי כל כך במעברים. עכשיו זה שונה.
עכשיו אין תובנות. זה אבל. שקיעה. רפיון. נחיתה מ-"היי" . זו האמת. וחסר לי שהיא תנצח.
|