בתיאטראות ישראל הייתי בהצגה שנקראת "שמו הולך לפניו".

של אפריים קישון.

השנה - 1953.

סיפור המעשה - סיאוב המערכת הממשלתית.

השורה התחתונה - כאן לא עובדים, כאן מקמבנים ומתקמבנים ויד רוחצת יד ושתי ידיים הודפות את זה שבאמת חושב שבמקום עבודה עובדים החוצה מהמערכת.

והאמת שזה היה מאד מצחיק אלמלא זה היה מאד עצוב.

כי מה השתנה מאז?

נפחה של המערכת הממשלתית.

חושפי שחיתויות נחשפים ונבעטים החוצה.

הביורוקרטיה השתלטה על כל חלקה טובה וחוץ מצחצוחי לשון והבטחות לא נעשה דבר.

וחשבתי לעצמי שזה נס שאנחנו בכלל קיימים והגענו לאן שהגענו.

אבל ידידיי שהיו עמי הבהירו לי מהו ה"נס" האמיתי.

המגזר הפרטי....