זו היתה בשבילי הרבה מעבר להופעה.

כמו בסרט "עפולה אקספרס" גם לי כנראה היה חלום לחזור לירושלים כמנצחת.

ולהפיק הופעה בירושלים, לזמר שאני מאמינה שיהיה "צחי פודור הבא" כי הוא לא דומה לאף זמר אחר.

שהמקום יהיה מלא בקהל חברים יקרים ומפרגנים, ואפשר להרגיש את החום באויר..למרות שבחוץ קר...

לדעת שזה הבית שלי. כאן השורשים. מפה אפשר לצאת ולהצליח.

 ברקע שיר רגוע ואני מביטה על רחוב יפו  מבעד לחלון קפה "אברם" ואיש לא יכול להבין את התרגשותי.

מנקודה זו בהווה אני מביטה ישר בעיניים אל העבר שלי ללא פחד.

אל המקום בו נמצאת תחנת האוטובוס ממנה נסעתי הביתה כילדה וכנערה,

הביתה שפעם היה הבית של אבא, ופעם של אמא, תלוי איזה יום זה בשבוע.

העיר אותה עזבתי מפורקת ואליה אני חוזרת שלמה יותר מתמיד.

היום אני ילדה קצת יותר גדולה, כבר נוהגת במכונית השניה שלי,ולפעמים נוסעת באוטובוס בשביל החוויה.

העיר הזאת שמעולם לא איכזבה אותי, והידיעה שיום אחד אחזור אליה היא זו שהחזיקה אותי בתקופות קשות.

ההופעה הזו מבחינתי היא שיא אישי ומקצועי כאחד, רק חבל לי שאיש מלבדי לא מבין את ההרגשה,

איך זה לחזור הביתה, אחרי כל השנים הללו, ולהביא איתי את האהבה הכי גדולה שלי, המוזיקה.

שיר ועוד שיר חולף, אני צמודה אל מצלמת הוידאו,

אצטרך לראות את ההקלטה כי מההתרגשות אני לא ממש כאן,

כל הרגשות, המחשבות, העבר , ההווה והחלומות לעתיד מתערבבים יחד, וזה מרגש ומתיש.

ההופעה מסתיימת, החברים באים להיפרד אט אט, אני שומעת את המחמאות על ההופעה והלב מתרחב עוד יותר,

מחפשת תירוץ להתנתק לרגע אז עולה לקומה שניה להוריד את תיק הגיטרה ולהתייחד רגע עם עצמי,

אחר כך אוכלים עוד פרוסת עוגה יחד, כאילו שהרגע צריך תוספת של מתיקות..

עוד מעט הערב הזה ייגמר ומחר יהיה יום חדש, ודברים חדשים ומרגשים יקרו, אך לא כמו הערב הזה. הערב הזה מיוחד במינו,

זה הניצחון הקטן שלי.