פיטר בותה, שהיה ידוע בכינוי "הקרוקודיל הגדול", הנהיג את דרום אפריקה בעשור האחרון של משטר האפרטהייד בין השנים 1978-1989. עם היבחרו הוא נקט בשורה של רפורמות חברתיות ופוליטיות מרחיקות לכת שמטרתן הייתה להסיר מעל דרום אפריקה את החרם והלחץ הבינלאומי ולפתור את חוסר השקט בתוך המדינה תוך שימור המסגרת הכללית של האפרטהייד. כך למשל בותה ביטל את החוק האוסר על נישואים מעורבים, הגמיש את מדיניות ההפרדה העירונית, העניק זכויות פוליטיות לקבוצות אתניות שונות ושיתף אותן במוסדות המדינה. כל זאת, תוך שמירה על ההגמוניה של הלבנים וסירוב להעניק זכויות פוליטיות לשחורים.     

ואצלנו: מחסומים ומאחזים הוסרו, הבניה בהתנחלויות הוקפאה והזכות של הפלסטינים למדינה הוכרה רשמית. אך צעדים אלו לא נעשו מיוזמתה של ישראל אלא כתגובה מאולצת ללחצים מצד ארה"ב בדיוק בשעה שישראל זקוקה לה יותר מתמיד כדי להתמודד מול איראן. צעדים אלו לא נעשו אלא מתוך מטרה לשמור על המסגרת הכללית של הכיבוש: המדינה הפלסטינים תוקם בתנאים שונים ומשונים, ההקפאה לא תחול על ירושלים והיא מוגבלת בזמן, ראש הממשלה יוצא בפרויקט אתרי מורשת מתריס, והמשא ומתן יתנהל ללא תנאים מוקדמים ולא יעסוק בנושאי הליבה. 

אך משהבינו השחורים כי אין כל כוונה אמיתית לסיים את האפרטהייד, הלכה מחאתם וגברה. השלטונות הגיבו בדיכוי אלים. בותה הכריז על מצב חירום כללי, אלפים נאסרו ללא משפט ואחרים עונו ונרצחו. ועדת האמת והפיוס אשר הוקמה בתום שלטון האפרטהייד מצאה שבותה היה אחראי ישירות למקרים רבים של הפרות זכויות אדם.   

בשנה האחרונה, אך לא במנותק משנים קודמות, אפשר להבחין בבירור באסקלציה בדיכוי המחאה: התגברות הפשיטות בכפרים בעיקר בלילות, מעצרים מנהליים ארוכים, גירוש פעילים בינלאומיים מתוך שטחי הרשות, החרמת ציוד ומחשבים, מעקב של שירותי הביטחון ואזהרות ברורות להפסיק את המחאה וכן התנכלויות אלימות ונקמניות כלפי מובילי המאבק בכפרים תוך איומים מפורשים לחדול מיד מן ההפגנות. 

לצד זה, הולכים ונסגרים הפערים בין הדיכוי של הפעילים הפלסטינים לדיכוי פעילי השמאל הישראלים, כשהולכת ומתבססת כרוניקה של רדיפה פוליטית. הדיכוי האלים והמעצרים בשייח ג'ראח (למרות שבית המשפט הבהיר מספר פעמים למשטרה שאלו מעצרים בלתי חוקיים); מעקבים גלויים וסמויים אחרי פעילי זכויות אדם ופעילי שמאל המפגינים נגד הגדר; ניסיונות למנוע את כניסת אותם גורמים לשטחי הרשות; והצעקה האחרונה: הכרזה על בילעין ונעלין שטח צבאי סגור בימי שישי לחצי שנה הקרובה. כל זה מלווה באווירה ציבורית עוינת הגובלת במקרתיזם ומקבלת רוח גבית מן הפוליטיקאים והתקשורת ופעילות נמרצת של גורמי ימין קיצוני נגד פעילי השמאל הכוללת איסוף מידע שיטתי וניסיונות הפחדה.  

בניגוד לנתניהו אשר נמצא במאבק הישרדות ומנסה לסיים את הקדנציה בכל מחיר תוך הימנעות מזעזוע המערכת, פיטר בותה היה מנהיג חזק וסמכותי שנהנה מתמיכה רחבה בממשלתו ומחופש פעולה. אך, יחד עם זאת, רבות מפעולות הדיכוי נעשו תוך העלמת עין והסכמה שבשתיקה מצד השלטונות ולא כתוצאה ממתן הוראות ישירות. את "הקרוקודיל הגדול" אין לחפש באדם יחיד, אלא במכלול בכירים במערכת הצבאית, הביטחונית והפוליטית הפועלים לדיכוי המחאה במגוון שיטות ומעלימים עין מפעילותם של גורמי ימין מיליטנטיים.