כבר שכחתי שבבוקר הציפורים מצייצות. זה בא לי טוב עם ברהמס והקפה, שלרוב מספק לי זריקת מרץ לתחילת היום רק בצהריים.

הגוף עדיין מותש מהימים האחרונים והדם נמהל במלנכוליה. אפשר להריח את אדי הברזל כשהתמיסה הנוראית מבעבעת בפנים.

אי אפשר לדחוף קדימה בתוך הריק. לא ברור לי מה הטעם לנופף בידיים ולחבוט ברגליים אז אני הולם בכל ירח פוטנציאלי, אחרי כמה סיבובים.

לפעמים אני לא רוצה לוותר, אז אני אכזר, כמו שרק ילדים יודעים. אולי הדבר היחיד שירשתי מינקות הוא נכות שפתיים.

אני קורא רגעים של כעס שנכתבו אתמול, "הכי בא לי לשבור לך את הלסת". היום אני רוצה דברים אחרים.

הבחילה מציפה אותי כשרגעים עוקפים מימין בשבילי התודעה. אז מה הרצון לחזור לשם?

כשהחיוך שלי מאבד את הקימור הוא משמיע טוו ארוך.