5:00 בבוקר. היא פתחה לרווחה את החלון אל השמים הכהים, שואפת לקרבה ריח אצות ומלח שבא מכיוון הים. עוד מעט יעלה הבוקר. תמיד אהבה להיות נוכחת בנקודה זו בזמן בה הופך הלילה ליום צעיר. עוד כמה שעות והשכונה תתחיל להתעורר בעצלתיים. לפלורנטין יש איזור זמן משלה. כאן לא ממש ממהרים לשום מקום. השכנה מקומה שלישית תתלה את הכביסה תוך כדי שירה קולנית משיריו של זוהר ארגוב, ניחוח עוגיות טריות יעלה מכיוון "בורקס מיס" מתערבב בריח האצות.

היא הביטה אל השמים המתבהרים, מנסה להבין את החלום המתפוגג בראשה, או שהיה זה זיכרון כלשהו מזמנים אחרים.

היה זה יום חמישי, והעיר התכוננה לקראת סוף השבוע. עוד משמרת כפולה אחת והיא תצא לחופשי. לפחות עד יום ראשון.

יום שישי היה היום האהוב עליה ביותר מכל ימות השבוע. היה זה היום שלה בו יכלה לשוב ולהיות היא. חופשייה ממסכות, שיער אסוף, וקוד דיבור מתחנחן ומרוסן. לפעמים פשוט אהבה לשתוק עד הערב.

וללכת לים. לחצות את נווה צדק דרך רחוב שלוש, שמאלה לרחוב שבזי, עד שהים שלה נפרש בפניה. אז היתה נושמת נשימה עמוקה ושואפת לתוכה את הריח החם והמלוח. ריח של אושר. רק ליד הים היתה מאושרת. רק כאן היתה נושמת באמת.