אני מדממת. לעזאזל.

בשני ההריונות הקודמים דיממתי רוב ההריון. זה התחיל בשבוע שמיני בערך, בהריון הראשון, והשכיבו אותי לשבוע. בבית, מנוחה.

רצו להשכיב אותי שוב אבל אני בתמימות ואופטימיות של הריון ראשון אמרתי לא. אין מצב שאני שוכבת מעכשיו ותשעה חודשים קדימה.

אז חזרתי לעבודה.

הייתי קמה בבוקר הולכת לעבודה יושבת מול המחשב עם הרגליים למעלה, חוזרת הביתה ונשכבת. כפיתי על עצמי הריון בלי תנועה, עם מינימום מאמץ. אבל ההריון עבר בשלום ונולד לנו ילד מקסים.

טונוס נמוך וכל התוצאות של הריון לא תנועתי, ובכל זאת, ילד מדהים.

בהריון השני שוב, אותו סיפור, איפהשהו בין השבוע השביעי לשמיני התחלתי לדמם. גם הפעם הרופא אמר לי לשכב, אבל למודת ניסיון לא שכבתי. כן הורדתי הילוך, כן נחתי הרבה (זה לא היה פשוט עם ילד בן שנתיים בבית) ניסיתי לנסוע כמה שפחות, איכשהו נסיעות ארוכות הגבירו לי את הדימום, ולנוח כמה שיותר.

גם ההריון הזה עבר בשלום.

אבל עכשיו. למה שוב?

זה אומר כל פעם ללכת לשרותים ולבדוק את התחתונים. זה אומר חרדה לאורך כל ההריון, זה אומר כל הזמן אכזבה מהגוף שלי שהוא קונטיינר דפוק ולא מצליח להחזיק הריון. וזה בעיקר, אומר פחד, חרדה דאגה, ועוד פחד חרדה ודאגה.

לא רוצה את זה שוב. לא רוצה את זה שוב.

בבקשה.