לא אהבתי את לארי דייויד בפעם הראשונה. גם לא השנייה ולא השלישית. ואז יום אחד התיישבתי מול הטלוויזיה והיה לי מאוד משעמם וביום הזה ראיתי 5 פרקים ברצף והבנתי שזו סדרה גאונית. לא בגלל סיינפלד או בגלל הקומפוזיציה של הפריים, אלא בגלל שלארי הוא אני ואתה וכולנו. או לפחות, מה שהיינו רוצים להיות.

לארי מוציא החוצה את כל מה שאנחנו שומרים בבטן ואז מחרבנים בקוביות. הוא השחרור האולטימטיבי ואם פרויד היה חי הוא היה כותב עליו ספר: "לארי – האיד והאגו נרגעים" או משהו פסיכואנליטי שכזה.

הלוואי ויכולתי לבוא למישהו ולהגיד לו שאני יודעת שהוא אכל לי מהשרימפס וגם להתעצבן ממש, כי זה מעצבן. אנחנו קורסים תחת החברה שאומרת לנו מה ראוי ומה לא, אבל בפנים בפנים אנחנו יודעים שאנחנו צודקים והדחיקה הזו הורגת אותנו.

בכל פרק אנחנו מרחמים על לארי כי אם הוא רק היה סותם את הפה, החיים שלו היו נראים הרבה יותר טוב, אבל החיים שלנו הם אלו שדפוקים כי לארי הוא שקוף – מה שיש לו בפנים רואים גם בחוץ.