בסיפור שלי על החיים בתור סטודנטית כתבתי שחשוב לדעת לבקש עזרה. אני יודעת שזה נכון.

עדיין, לי לפעמים קשה לבקש עזרה.

לדוגמא: תומר תמיד אומר לי שכשאני רוצה לעשות כלים, שאני אבקש ממנו. הוא מעדיף לעשות את זה, כי לו זה לוקח 10 דקות והוא לא מרגיש את זה. אני לעומת זאת חוזרת לסלון מרוסקת לחלוטין, סחוטה מאנרגיה וידיים כואבות. הוא כל שבוע שואל אותי למה אני עושה כלים?, "אני אעשה את זה..." הוא אומר. אפילו שאני יודעת שלא אכפת לו לשטוף כלים ושהוא שמח לעזור ושהוא דואג לי כל כך, קשה לי לבקש לפעמים, אני לא רוצה להציק ולכפות עליו את השגעונות הקטנים שלי (לדוגמא - לפני שמתחילים לבשל הכיור צריך להיות ריק ונקי).

פעם אחרונה שעשיתי כלים תומר לא אמר לי כלום עד שסיימתי. חזרתי סחוטה ואז הוא נזף בי. בצדק. אני טיפשונת. תומר כל כך אוהב ותומך ועוזר, אבל אני צריכה גם להעזר, ולתת לו לתמוך בי.

אני יודעת שיש הרבה נשים שמתקשות לספר על כל הכאבים לבני הזוג. ובמיוחד מתקשות לבקש עזרה עם הדברים הפשוטים בבית.  זה ממש מעציב אותי. אני חושבת שבני הזוג שלנו רוצים שנבקש. הם רוצים לעזור, הם רוצים להקל, הם רוצים לתמוך. רק צריך לבקש.

אבא שלי אמר לי שהוא אוהב לעזור במטבח כשאימי מבקשת. גם תומר הסכים. קיבלתי את הרושם שהם אומרים את האמת. אני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא צריכה להיות גיבורה ולעשות הכל. אני חייבת לאפשר לתומר לקחת חלק מהנטל. פיברו' בזוגיות זה בהחלט מעניין (וכיף).

השבוע פרסמתי את הסיפור שלי שציינתי בהתחלה בבלוג שלי באנגלית. מאוד התרגשתי לראות שכל כך הרבה נשים קראו, התרגשו והגיבו.

(אני מתקשה לכתוב עכשיו כי כואב לי בידיים אבל עם קצת מסאג', שמן סיני  כמו טייגר באלם ומנוחות אני ממשיכה כי אני רוצה לפרסם את זה כבר)

יצא לי קטע ארוך אז פרסמתי אותו ב4 עמודים. לצערי לא לכולם יש כח לקרוא עד הסוף אז פרסמתי היום גם את כל הקטע בעמוד אחד.

את הקטע כתבתי בעברית עבור אתר הארחה למאותגרים בפיברומיאלגיה ותשישות כרונית. כבוד הוא לי שחלקים מהבלוג שלי מפורסמים באתר. בקרוב אפרסם את הקטע בעברית כאן בבלוג. אשמח אם תבואו לקרוא ולהגיב.

הבנתי לאחרונה שעוד חלק בחיים שלי נהיה לי קשה. קשה לי לצאת החוצה ולתקשר עם אנשים שאני לא מכירה. אני לא מתייחסת לצד הפיזי, אלא לנפשי, המנטלי, הרגשי.

לדוגמא:

השבוע ישבתי בשיעור ונאבקתי בכאבים על הכרית החשמלית. המורה שאלה אותי באמצע אם אני בסדר. הייתי בטוחה שכבר הסברתי לה על הפיברו'. כנראה שלא מספיק. אז כשהיא התחילה איתי דיון בנושא "את בסדר?" וכשכולם (בעיקר כולן) מסתכלים, כמעט התחלתי לבכות. התחלתי לחשוב על כמה קשה לי, וכמה זה לא הגיוני שכל דבר קטן מוסיף לי לכאבים. קיבלתי בטעות מכה קטנה מהמחשב של הבחורה שישבה מאחורי וכאב לי במשך כל השיעור. בהפסקה שמתי מוזיקה באייפוד והסתכלתי החוצה דרך החלון. לא רציתי לשמוע את כל השיחות השמחות של כולם.

אין לי כח להיות נחמדה, ואני לא אוהבת את עצמי כשאני לא נחמדה. אבל אני מרשה לעצמי כשאני מתפתלת מכאבים ובחילה. כל פריט לבוש מעיק לי על העור. קר לי ומחניק לי באותו זמן. יותר קל להיות בבית ולהעזר בחברים ובמשפחה כשצריך להתמודד עם העולם החיצון.

אני יודעת שזה לא נכון לחיות ככה, ואני צריכה לנסות כן להיות נחמדה ולצאת מהבית. אני יודעת.

קשה, מאתגר ומעייף אבל, אני מנסה. נעזרת בחברה של ידידים או חברות בשביל להיות חיובית ומצחיקה. יותר קל לי להיות שמחה ומשעשעת כיש לי אנשים שאני אוהבת סביבי.

ולדוגמא, היום הלכתי לעשות טסט לרכב. פעם ראשונה שאני עושה טסט בעצמי, עד עכשיו המוסך בירושלים היה עושה את זה עבורי. למזלי ידידי עמרי, זה שעזר לי לסחוב את המחשב במבחנים ובשיעורים, בא איתי לעשות את הטסט.

 עמרי וקראולי. בנות, הוא איש טוב, ורווק. תרגישו חופשי לחפש אותו בפייסבוק Omri Gil

כשהגענו לא היה אף רכב בתור. אחרינו נכנסו עוד 6 רכבים. עמרי כבר היה שם הרבה פעמים והנינג'ה שלו (הרכב שלו) היתה צריכה לבקר שם לא מעט. הוא עזר לי ומאוד הקל עלי בשיחות עם העובדים שם. אני רק חייכתי, הייתי חמודה והצחקתי את העובדים. אני לא חושבת שהם ראו מישהי מתרגשת מלעשות טסט עד כדי כך שהיא מצלמת תמונות.

עמרי עוזר לי עם הבדיקה של המעצורים. וטוב שכך, זה היה מפחיד כשהרכב היה על הגלגלים וקפץ אחורה וקדימה. 

שמחתי להסתכל מהצד.

מה שהיה מוזר זה שלא עברתי ישר. הכל היה בסדר חוץ מהנורה של הברקס (מעצור). הלכנו למוסך ליד ולדעתי החליפו לי את הנורה הלא נכונה ורק שיחקו עם המגעים בנורה שלא עבדה. לקחו לי 14 שקלים ויצאתי עם נורת הבהוב אחורית שלא עובדת. לא נורא, עצרנו בצד ושיחקנו בנורה עד שהיא עבדה.

העיקר שעברתי את הטסט והיתה חוויה משעשעת.

הסמסטר אני לוקחת קורס חובה " מבוא למנהל ומדיניות ציבורית", קורס בחירה " יצירתיות וחדשנות בשיווק ובפתרון בעיות", סמינר "פיתוח ושינוי ארגוני" וחלק ב' של פרויקט הגמר.

נראה שהסמסטר נפתח יחסית בחיוביות. הקורס במדיניות ציבורית נראה מעניין יחסית. הקורס ביצירתיות נראה ממש כיף. בקבוצה שלי בפרויקט הגמר קצת התאפסנו על עצמנו ונראה לי הסמסטר יעבור יותר בקלות. הסמינר נראה קצת מפחיד בעיקר כי הוא "דורש עניין בנושא". לי אין עניין בנושא. כשאני קוראת משהו אני יכולה להכנס לזה ולהתעניין אבל למצוא דברים מעניינים לקרוא יותר קשה. אני לא מתכננת לעשות תואר שני ושלישי. המטרה בסמינר היא להגיש הצעת מחקר בתחום. המרצה מעודדת אותנו לבחור נושא שמרתק אותנו ושאם נרצה להמשיך יתאים לנו למחקר. אני לא רוצה להמשיך באקדמיה, אני אוהבת קידום וניהול אתרים. אם יהיה לי כח לעבוד אחרי התואר (אמן אמן אמן), אני יודעת שזה יהיה בתחום הSEO (Search Engine Optimization).

אז אני מקוה שגם את הסמינר אני אעבור בשלום. ושתקופת החיים הסטודנטיאלים תסתיים. שש שנים זה מספיק!

אשמח לשמוע תגובות