קראתי היום בבוקר את הביקורת של אריאנה מלמד בנוגע לפרק הבכורה של העונה החדשה של סופר נני בכיכובה של מיכל דליות. בתור ציניקן לא קטן בעצמי נדמה לי שאם יש מקום בו נמתח הגבול, זה ככל הנראה הפרק שעסק אתמול במשפחת אנגל.

גם לי יש את ההשגות שלי על העובדה שערוץ 2 מתמחה בלהפוך כאב לפורנוגרפיה כמעט בכל הזדמנות, אבל אתמול, זה לא היה המקרה, ומיכל דליות, ומפיקי התוכנית הצליחו להביא חתיכת חיים מרגשת, נוגעת ללב באופן מפעמים כמעט וללמד אותי שיעור על היכולת להיאחז בחיים.

יש אנשים שבחרו שלא לראות את הפרק אתמול כיוון שהתקשו להתמודד עם נושא העיסוק שלו. אני נקלעתי לצפיה במשדר הזה די במקרה, יכול להיות שגם אני הייתי מוותר, אבל סביר להניח שהייתי מוותר לעצמי בלבד.

במדינה אכולת שכול, נדמה לנו שיש איזה חוק שמותח קו גבול בין קאסמים לבין החיים הפרטיים שלנו כפי שהיינו רוצים לראות אותם בערוץ 2 לפחות, מלאי אופטימיות, הגרלות ואלירזים בכל עת.

משפחת אנגל איבדה את בנה הבכור יותם למחלה קשה והפרעות ההתנהגות והאכילה של אלון ונדב ילדיהם האחרים היה התירוץ להזמנתה של דליות והתוכנית שלה.

מילה טובה על מיכל דליות, הגם שהיא הדמות הכי פחות טלוויזיונית שאפשר לדמיין ובו בעת מצפיה בלא מעט פרקים של התוכנית שלה היא מתבהרת כסוג של כוכבת מהזן המעניין ביותר בגלל שהיא כזו. יש לה אבחנות מדויקות ואחרי הכול, רגישות גדולה לחיים וזווית ראיה יחודית.

יש בהופעה בטלוויזה סוג של קתרזיס מסוג מאד מסויים והיא הפכה לגורם מרפא עבור הרבה מאד אנשים. בחברה הישראלית בוחרים להתמודד עם סוגים רבים של חשיפה ומקווים שהיא לא תעסוק בכאב כי הוא קשה מאד ולא סקסי במיוחד עבור הרייטינג. 

החיבור של עיסוק בשכול וטלוויזיה הוא מורכב וכן פעמים רבות הוא נעשה בצורה מזלזלת, אבל לא בפרק הזה. וחבל כמו בפעמים רבות אחרות שמלמד לא מצליחה להבין בדקויות האלו.

בסיפורה של משפחת אנגל יש מסר קשה שההיאחזות בחיים היא לא בהכרח מובנת מאליה ושיש לה מחיר של ממש שלעיתים נדמה פשוט בלתי אפשרי.

מעורר השראה.