יום רטוב, מים חמים, 35 מעלות, בלי להזיע התעייפתי קשות, הגוף לא עומד לבד, אני לא יכולה לעמוד לדבר עם אנשים מחוץ למים.כמו קשית מתקפלת. אורי הציע לי קפה באחת בערך וויתרתי כי לא בא לי לעשן עוד סיגריה ולשתות בלי לעשן זה לא טעים. במיוחד כי מירי הגיע, ולעשן לידה(מטופלת שלי עם סיפור קשה ורע, נגד ההיגיון והמילה פייר בכלל לא נכנסת כאן, אפילו לא בחצי אנגלית)בקיצור לעשן לידה זה כמו לרוץ עם בקבוק דיאט קולה ביד.

התבוסה היא בגלל שפתחתי בלוג.אני פתחתי בלוג. לכתוב שעות אני יכולה, ויש הרבה על מה.הבנות מספקות לי ים של חומר, השכנים שלי בשמם הישן והלא אופנתי הקומונה.ענין אובדן משקפי הראייה שלי לטובת תחפושת גואל רצון והגבריות של א השכן בהקשר להם הם סיפור קליל. אור מדאיג אותי אבל אני מלאה באהבה אליו, גם הוא ממלא לבד פוסט שלם כל יום, שזה מדהים בעיני כי הוא שכן שלי ולא במקרה.
בכל מקרה, הביסו אותי, העולם המתוקשר, המקוון, המורה שלי רונן שמיר והחיים המקוונים המחורבנים האלה משתלטים גם עליי. אבל אני, לא כמו כולם חס וחלילה, אשתמש בו כדי להתרפק על פיסות המידע המרגשות שחיי מספקים. בקיצו, זו תהיה הנאה
אחרת לא יהיה כאן כלום.
אז זה מרגש ורק בגלל זה אני עושה את זה, כותבת, אני יכולה להתחיל בחתונה, ולהוסיף שביוני יש שלוש כאלה, ובדיוק לני שנה תיכננתי את שלי.
להתראות בנתיים. המקום הזה מסוכן לי, אני כבר רואה!(גם בלי המשקפיים שלי..)