26/11/2009 הבשורה. חנה. לסבתא היה את סבא שמואל יחד הם הקימו קיבוץ וגם חנה, שכנה ערירית הקימה אותו.דלת ע"י דלת הן חיו שנים כמעט ללא מילה.סבא שמואל מת מזמן ובנתיים חנה נשארה, אישה פשוטה שהישגה הגדול העיקרי היה חדר קיצוני בבית הרכבת שכן נחשב היה לטוב שבחדרים, גינתה היתה ברוש ענק שעובי הגזע שלו מעיד על גילו וענפי צמרתו נראו בעיני תמיד כמקימי הקיבוץ ומייסדיו, שביל בטון מכוסה במחטי הברוש כהינומה קלילה הוביל אל דלת הבית הכחולה.עלי הברוש גילו לי תמיד את סודה של חנה אם יצאה מביתה או שבה שהרי מבלי משים היתה מטביעה בהם את עקבות רגליה,ספק מרימה לפעמים גוררת, כמו שועל מתגנב או מבריח לגדר היתה חושפת אם יצאה או שבה.אותו יום נודע לי שחנה יצאה, עודי מביט סביבי ומסתובב וחנה שבה, כמו ענן אפור בקיץ פתאום היתה שם על ידי.שלום אמרה.מה שלומך? מה מעשיך? ביקשה חנה לדעת.אני? ניסיתי, הי, אני? חנה שלום, השבתי נבוך משפט קרוע נדמה לי ראשון מזה 30 שנה לגברת ערירית,שכנה של סבתא שמעולם לא בזבזתי מילה בשבילה, לא בכוונה סתם כי לא נדרשתי.אתה עוד כותב? חנה שואלת.מה? למה? מאפוא? כמו תחתונים וחזיות על חוט כביסה הושלכו פתאום מחשבות ושאלות על חוט מחשבותיי המבקש להיקרע כל כך מופתע ומתוח.חנה? למה שאלת את זה?שהיית בכיתה ב' כתבת נורא יפה, חנה מודיעה לי נינוחה וחגיגית ומשיבה תלתל אפור לתוך מטפחת פרחונית, קצת רועדת מתקנת את מיקום מקל ההליכה על השביל ושבה ומתחזקת בו,אולי מופתעת ממני, אולי כבר לא תולה רבות בזיכרונה הדק.טוב אולי חנה, אבל למה את צריכה לצעוק? הנה סבתא נחה ואנשים, אנשים עוברים את יודעת קיבוץ,מסתובבת כמעה מפנה חצי גב אלי כמסתתרת מראש,טובה המחנכת הראתה לי ואני קראתי חנה אומרת ומורידה עוד יד אל השרביט כמקדימה את תגובתי,משפילה עיניים אל השביל ההנום כנביאה שכל מאזיניה חרשים.פתאום אני לא מרגיש לבד.מישהו כאן לידי מסתכל עלי. אני בוחן מסביב,מרים עיניים עד קצה הברוש סופר את כל ענפי המייסדים,אף אחד לא חסר רק חנה לצידי, נטועה ורועדת ורוח אין.כמו רקדן מתחיל בצעד תימני אני מתרחק, דורך לעצמי על הרגלים מסמן עקבות מוזרים בשביל האפור והשומע...משאיר את חנה בודדה מידיד ותשובות ושרביט הנבואה בידיה. הסופר מאז הוא בא, הסופר, עומד, הולך, צל כבד אמיתי, יושב לפני בשולחן מגחך,מפהק משועמם, לא זז, קשה כמו גבר על סף ערווה,חיוך דק, פנים שקופים, מי אתה איש סרק?בראש זה לא מספיק אתה מסנן ,קח את העט והנה הנייר לכתיבה, מפחד, אני לוחש .......אתה אומר,שהכתיבה היא קורבן שצריך להקריב? ושחנה אמרה שידעתי, ואתה כאן כדי שאוציא.תקשיב, איזה שטויות, היא אמרה כיתה ב', אין כבר מקום במגירה.אתה אומר שאני ייצרתי אותך?ששנים אני מחכה לך? שכתבתי במסיבת סיום של כיתה ו' שאדווה בשבילי היא לא מלכת הכיתה אלה גל קטן עצל על חולות זהב?מודה,מודה, אני לוחש ומסמן בכתפיי ניעה קלה של מבוכה,האמת שמע זה כל כך מצחיק אותי עכשיו באמת נורא רציתי אותה אבל כבר היתה תפוסה, אז הפעלתי תוכנית חלופית והפכתי אותה למי מלח רופסים על חול צהוב, הרי למה לנו כל הכתיבה הזאת אם לא כדי לשנות סדרי עולם? לאחרונה דווקא נפגשנו,במקרה, חורבה, תאמין לי חורבה איך שהיא נראית.וגם קראתי במגירה שלך את זה, מה אתה כועס על העולם? אתה תוקף באחת מחזיר אותי למציאות, אתה, אתה כתבת על עצמך,מזמן... תקשיב טוב אני מצטט לך. "...כך בטרוף,שהוא סוג של ניאוף,מערבב ורוקח, במוח קודח,עלים שנשרו לעולם מן הסתיו,אל נחש אכזרי שאין לו זנב,וגם אשכולית,לידית של גיגית,פרפרית לבנה ועכבר מתנה." אני מקשיב, מקשיב, מכיר כל מילה מודה. חנה, היי חנה את איתי? מציץ מהחלון מחפש ענן בשמי התכלת, עזרה,סולם,גיגית,שרביט, פרפרית לבנה, תימנייה למסג' טוב קצת להקל מהדבק הזה. מוכר? אתה צועקכבר לא צריך את חנה והיא בכלל מתה מזמן ותקשיב טוב מה עוד אמרת זה לא ניגמר אתה רץ על טיעונים למשפט, מה? ככה לפחות זה נראה לי. ובכן המשכת וכתבת כך... תקשיב טוב."... העולם משטה בי,בעזרת הדמיון,ואני הו – אני,מתמסר, מזדרגג,מאד נהנה,ומוליד שלל דברים,מפתיעי קישורים." קפוא כאסיר על דוכן הנאשמים מתחלחלת בי ההכרה שאצא אשם שטיעוני רכים ומתרפסים, לשווא אחפש מזור מכאב ולבריחה לא יהייה מקום ותוחלת.די, די אני מתחנן ומה העונש שביקשת לי אס לב שחור? אני אקרא לך אילן זה בסדר?איש סרק. האמת אני חושב זה קיומי, כמעט.לא ידעתי חנה. שמואל א' פרק א' . פס'- ב' – "ולו שתי נשים שם האחת חנה ושם השנית פנינה ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים".פס'- יז' – "ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלוהי ישראל ייתן את שלתך אשר שאלת מעימו". פס'- כ' – " ויהי לתקופת הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל כי מיהוה שאלתיו". |