כותרות TheMarker >
    ';

    מעט מן האור

    ארכיון

    תגיות

    פרופיל

    alxm
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    פרשת השבוע - ויקרא

    2 תגובות   יום חמישי, 18/3/10, 22:02

    "ויקרא" - ריחוק מגאווה

     

    "ויקרא אל משה...". א' של ויקרא בספר התורה נכתבת א' זעירא- א' קטנה.

    רש"י לא מסביר עניין זה ישירות אלא דווקא מדגיש שמילת 'ויקרא'' היא לשון של חיבה שהקב"ה מקדים קריאה לכל דיבור ואמירה, וזאת שלא כמו בנביאי אומות העולם שנאמר אצל בלעם 'ויקר' שזהו לשון של ארעי- מקריות ולשון של טומאה.דווקא לאור דבריו של רש"י יש קושי גדול מדוע כתבה כאן התורה א' קטנה, הרי יש הבדל בין נבואת ה' למשה שהיא בבחינת חיבה של ויקרא, לעומת בלעם ששם לשון של פחיתות- 'ויקר'.גם בעל הטורים לוקח בפירושו את הא' הקטנה להבדל שבין משה לבין בלעם, שאכן רצה משה רבנו לכתוב לשון ויקר כפי שכתב אצל בלעם בכדי לומר שלא נגלה אליו ה' אלא במקרה, אך הקב"ה אמר לו כן לכתוב ויקרא בא', ובא משה וכתב אותה קטנה.

    הכלי יקר מסביר שאכן אין הבדל בין נבואת ה' למשה לבין הנבואה לבלעם, שניהם נתנבאו ב'מקרה', שהרי כבר השוו חז"ל בין משה לבלעם: ולא קם נביא בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות קם, ומי הוא?  בלעם. 

    אך האם באמת בלעם הוא במדרגה של משה? ודאי שלא.

    אלא כוונת הדברים היא שכל נביא מתנבא לפי המדרגה שאליה הוא יכול להגיע לפי הכנתו, אך משה נתנבא במדרגה שהיא למעלה מהכנתו והיה זה בבחינת תוספת שפע מה', בבחינת 'מקרה' ולא לפי הכנתו של משה.

    כך גם בלעם השיג יותר ממה שהיה ראוי לו להשיג רק עפ"י הכנתו.

    ואכן לפי זה כן נכתבה הא' בתורה, שמצד אחד מופיעה המילה ויקר - נבואת משה 'מקרית' , היא בבחינת מתנה מה' לכבודם של ישראל, אך כן נכתבה הא' בכדי שלא נאמר שיש בנבואתו גם את הפירוש השני ברש"י ש'ויקר'  זוהי לשון טומאה- זה לא היה במשה - ויקרא'.

    התגלות ה' למשה לא היה בעבור עצמו אלא לכבודם של ישראל ובעבורם וכך כל התגדלות של אדם מישראל בעולם, אינה לכבוד עצמו אלא לכבודם של ישראל- 'ולא קם נביא בישראל...'- לא קם נביא בעבור, בשביל ישראל כמשה וכו'.

    א' של ויקרא באה לסמל את לימוד התורה- "ואאלפך חכמה" (איוב לג)- אך הלימוד תורה מתקיים רק על מי שמקטין את עצמו כמו הא' זעירא. כך זכה משה רבנו ללמוד תורה מאת ה', למסור תורה לישראל ונתקיימה בו התורה, מכיוון שהקטין את עצמו שהרי נאמר על משה: "והאיש משה עניו..." ,

    שהרי ברח מן השררה ומהנהגת עם ישראל בכך שאמר "לא איש דברים אנכי", וכמובן הבין שכל הבחירה בו הייתה לטובת ובעבור ישראל שהרי לא הסכים שעם ישראל ימות בחטא העגל והוא ישאר לבדו, אלא להיפך- אם אין עם ישראל 'מחני נא...'.

    גאווה ותורה לא הולכים יחד, התורה ניתנה על הר סיני שהיה הנמוך מבין ההרים, וניתנה תורה לעם ישראל ו'לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם'.

    בעל גאווה איננו יכול ללמוד דבר או לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואף לא של בשר ודם, שהרי הוא מרגיש שיש לו כוחות גדולים משל עצמו ומי יכול ללמד אותו  או לקבוע לו כיצד להתנהג.

    ואם אכן יש אדם שיש לו חכמה וכבוד מיוחדים בעולם- הרי שזה 'במקרה'- רק בדבר ה' לטובת עם ישראל כולו וכדומה, ולא בגלל שהוא עצמו הוביל את עצמו לכך.

     

    רצון ומעשה, נסתר וגלוי

     

    נאמר במדרש רבה על הפסוק: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'..."

    שבעת שעקד אברהם את יצחק בנו התקין הקב"ה שני כבשים אחד של שחרית ואחד של בין הערבים, וכל זה בכדי שישראל יקריבו תמיד על גבי המזבח וקורים את הפסוק הזה "צפונה לפני ה'" אז זוכר הקב"ה את עקידת יצחק.מסביר השפת אמת (שנת תרל"א) שעיקר הקורבן בעקידת יצחק לא היה המעשה עצמו , שהרי בסופו של דבר לא היה מעשה מכיוון שגילה ה' שלא היה ברצונו שיצחק יעקד ממש , אלא עיקר הקורבן היה הרצון לעשות מסירות נפש להקב"ה. לכן נקרא בקרבן זה 'צפונה', מלשון צפוּן, נסתר, שזה היה ההסתר שבקרבן עקידת יצחק שלא היה מעשה אלא הרצון היה העיקר, עיקר הקרבן היה בצד הנסתר יותר ולא בגלוי.

    גם בקרבן שמקריב האדם בבית המקדש, עיקר הכוונה היא שירגיש האדם כאילו הקריב עצמו, כאילו הוא עצמו היה צריך לעלות קרבן אך הבהמה עולה לקרבן תחתיו - "אדם כי יקריב מכם".

    אמנם הקב"ה ציוה עלינו להקריב גם בפועל בהמה ועוף לקרבן ולא רק את הרצון.

    כנראה שהרצון לבדו לא תמיד מספיק ולכן ציוה הקב"ה על קרבנות שיש בהם מעשה ממש.יש יום בשבוע שבו אסר הקב"ה על עם ישראל את עשיית המלאכה, לכן ביום השבת לא מקריבים קרבן יחיד, וכנראה שזהו עיקר עבודת ה' ביום שבת שאז אין צורך בעבודה, במעשה ממש לעבודת ה' אלא עיקר הכוונה שנעבוד את הקב"ה ברצון למסור את הנפש להקב"ה וזהו הקרבן.לעומת זאת ביום חול האמצעי לעבודת ה' הוא ע"י המעשה עצמו מתוך הרצון , לכן יש מעשים בעבודת ה' בימי החול . העבודה היא יותר חיצונית וגלויה לעומת העבודה בשבת שהיא בבחינת 'צפוּן', מגיעים לשיאים רוחניים גבוהים אך לא באמצעות המעשים. העבודה היא פנימית ונסתרת. מעין עולם הבא.

    עיקר החיים היא הנשמה הפנימית שלנו. גם לגוף תפקיד חשוב בעולם הזה , ובכך נבדלים אנו מהמלאכים שאנו פועלים ועושים בעולם המלאכות.

    אך  יודעים אנו שהשבת היא היום העיקרי שסביבו סובב כל השבוע ואז מתגלה לנו שעיקר עבודת ה' אז היא ללא מלאכות אלא בעיקר עבודה רוחנית פנימית ברצון של האדם.

    דברים אלו חשובים מאוד במיוחד בעולם שבו כל הצד החיצוני מאוד קובע ועל פיו כמעט נשפט הכול. מודדים הצלחות לפי התוצר הסופי , לבי הלבוש החיצוני , אך את הפנימיות שוכחים בעוד שהיא האמת והנצחית.

    אמנם הקב"ה יודע שבעולם הטבע הגשמי לא די לאדם רק המחשבה והכוונה הנסתרת, לכן אדרבה - בשלב הזה לא מספיק כלל בעולם המחשבה או הרצון אלא יש חובה לפעול במעשה. כרגע אין הכוונה העיקר.באמת ביום שבת קודש יש התנתקות מעולם המלאכה ושם אנו עובדים את ה' בניתוק מעולם החומר ואז כל החלק הנסתר והצפון יוצא אל הפועל ועבודת ה' מתגלה ברצון למסור את הנפש לעבודת ה'.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/3/10 09:30:

        22/3/10 08:56: