לכאורה, אין יותר מדי מילים ביקורתיות שניתן לומר על תוכניתו של חיים הכט "מה אתם הייתם עושים?". על פניו, התכנית חושפת את האופן שבו אנו מעומדים בפני סיטואציות המחייבות אותנו לעזור לזולת ושוב ושוב נחשף פרצופנו המכוער כחברה. זאת כמובן על רקע כמה צדיקים מסדום שנכנסים לטבלת העמודות של אלה שהיו נכונים בסופו של דבר להתערב. התכנית מציגה סוג של מסר חינוכי - אנו יכולים לעשות יותר ממה שאנחנו עושים באמת, כל אחד כאינדיבידואל. אבל המסר החינוכי מסתיר אידיאולוגיה לחלוטין אחרת. לא ברור עד כמה אנחנו רוצים לעשות זאת או נכפים לעשות זאת, כיוון שחיים הכט מזכיר לנו בסוף התכנית לעשות כן על פי חוק. סופה של התכנית מעיד על הכול, שהרי, מעבר לפן המוסרי אנחנו מחויבים לקיים את החוק שבמקרה הזה חופף עם מה שנכון לעשותו. החוק מחייב אותנו לדווח לרשויות במקרים של התעללות, הזנחה, וכ"ו. בבסיס החוק הזה עומדת ההנחה שאם העונש הפלילי לא יהיה מוטל כחרב על צווארם של בני האדם ישנו לפחות סיכוי מועט יותר שהם יעשו מרצונם הטוב והחופשי את מה שראוי לעשות. כל זאת כמובן איננו צריך לעניין את הצופה מכיוון שהצופה יודע ממילא כמו שכל בן אנוש יודע ממילא או אמור לדעת ממילא, שכאשר רואים ילד רעב הדבר הנכון והראוי לעשותו הוא לזנוח כל עיסוק אחר ולהקל על מצוקתו. עבור זה, אין צורך בשום תכנית בשעת הפריים-טיים. אבל אפשר לומר שהכט חושף את המציאות בקלקלתה, או את מה שאנחנו חושבים על עצמנו במילא: רובנו המכריע לא יעשה את הדבר הנכון ברגע הנכון. אם המצב היה אחרת לא היה בכלל טעם לצלם את התכנית, לא היה טעם אפילו להציב את השאלה עבור משהו שהיה כל כך ברור מאליו. משום כך אנחנו זקוקים לחוק, לעונשים, משום שהאמונה העצמית הקולקטיבית מוכיחה גם כאן שאנשים ישראלים או אחרים אין לבטוח בהם שיעשו את הדבר הנכון. הכט משלם את מס השפתיים לאמונה הזאת כאשר אחרי שהסצנה מסתיימת הוא עוטה את מסכת האמפתי לצידו של האנוכי ומדגיש באוזנינו שאין ברצונו להיות שיפוטי. כאשר נמצא האב המתעלל הוא מהווה בעצמו מקור של פחד המונע את האלטרואיזם המיוחל. מה שנותר מה"בימוי התחקירי" כלומר עירוב של מציאות ודרמה, הוא פרצופם של הבודדים שנתפסו בקלקלתם. החברה יוצאת מהכט לחלוטין נקייה ואפילו אי אפשר להאשים אותו בכך מכיוון שלא בזאת התכנית עוסקת, התוכנית מלכתחילה עוסקת באותם אינדיבידואלים שנתפסו בקלקלתם. באופן מעוות למדי הם זוכים באותו רגע גם בעונש: החשיפה הציבורית. כוחה של התכנית, כתוכניות אחרות מן הסוג הזה, הוא בכך שהיא מאתרת, "מתעדת" ומענישה. עונש אינו חייב להיות קבוע בחוק. עונש נורמטיבי איננו חייב להיות כתוב, ההצגה הפומבית של התנהגות קלוקלת יכולה להוות השפלה לא פחותה. עדיין אפשר לומר "אז מה?", המסר חשוב וכך הוא מועבר. אבל מה שמי שאומר זאת שוכח הוא שבעולם האינדיבידואלי והאנוכי,דבר כבר איננו אינדיבידואלי באמת. כאשר צמד מילים כמו: "האח הגדול" איבד ממשמעותו המקורית ומהעובדה שהחיים הפרטיים עברו תיווך טכני אל המסך הקטן והפכו לגירוי המוני של מציצנות קולקטיבית, האינדיבידואל הופך לגירוי נוסף במסכת של גירויים מתוקשרים. ההתעללות הזו איננה מחוץ לחוק. לא מחוץ לחוק הרשמי ולא מחוץ לחוק הנורמטיבי, החוק הלא רשמי אומר : "התענג". "התענג בציבור", ואולי יש מקום להטיל ספק בעונג הזה. לאחר תכנית שעטנז של בימוי ומציאות מייד מגיעה תכנית שעטנז של מציאות ובימוי. לאחר "מה אתם הייתם עושים?", מגיעה עבור הצופה חווית "חטופים". דרמה "ריאליסטית" הנעה בין הסיפור האנושי של חזרת החטופים לבין הסיפור הבלשי של הקוד הלא מפוענח, ובין היתר, אנחנו גם זוכים לטעימה מהזכרון הטראומטי של חיי השבויים. ובכן, מהתעללות להתעללות. מה שמאחד את שתי התוכניות, הוא שההתעללות הפכה לגירוי בידורי. מה שהיה חבוי כמסר חינוכי בתוכנית הראשונה, כבר מופגן בתרבות הבידור של השנייה. |