|
החדר המה אדם. הפתיחה הייתה בעיצומה. אנשים התעגלו קבוצות, קבוצות ושיחות הטרקלין קלחו. דורית הגיעה באיחור ומפאת הצפיפות לא היה בידה להתקרב ליצירות התלויות. היא קיבלה בדואר הזמנה מהאמנית, אבל מעולם לא פגשה בה או בציוריה ואף לא שמעה עליה.
ברגע האחרון כמעט, משעמדה לצאת, שמעה דפיקה בדלת. לעזאזל, חשבה, מדוע זה קורה לי? או שאיש לא מתעניין בי, או שכולם עטים עליי בבת אחת. פתחה את הדלת ואיזה נודניק עמד בפתח והחל מדקלם את סיבת וחשיבות בואו. מחשבותיה ממש לא היו פנויות לסיפורו והפליטה כמעט מבלי משים "אני ממהרת, בפעם אחרת" וטרקה את הדלת.ספרה עד עשר ופתחה שנית. היא נשמה לרווחה. האיש הסתלק...
ועכשיו היא באולם התערוכה, אבל פיספסה את נאומי הפתיחה. היכן הציירת? בדוחק הזה קשה למצוא. התייצבה באחד ממעגלי חבריה והקשיבה לרב-השיח שהיה בעיצומו. "היא ממש לא יודעת לצייר" אנפפה האחת "מה את מדברת" הפליט בעל זנב הסוס שלידה "היא בוגרת אקדמיה". "אקדמיה שמקדמיה" חתכה אחרת בעלת חזות מרירה "תמיד מנופפים בתואר הזה. צריך נשמה ולה כנראה אין מה להציע. טכניקה יש לה, אבל לא יותר מזה". "כנראה יותר מדי טוב לה" ניסתה צנומה אחת "על מנת להיות אמן צריך לחוות סבל כלשהו, אחרת אין עומק". "קשה עכשיו לראות, הצפיפות גדולה והקהל מסתיר" בקשה דורית להשתלב בשיחה, "מיהי הציירת? לא מכירה אותה אבל קיבלתי הזמנה והחלטתי לבוא. מישהו שמע עליה? ניראה לי שהייתי שומעת אילו הייתה שווה משהו, מדבריכם הבנתי שגם אתם חושבים כך, לא?...מה?..מה השתתקתם פתאום?... "דורית, נשמה, לא דיברנו על התערוכה הזאת. בת"א העלו תערוכה במוזיאון לאחת שלדעתנו לא מגיע לה" ניסתה אחת לטהר את האווירה, אבל המבוכה לא נעלמה מארשת פני כולם. והמבט הופנה לכוון אחד. רגע שררה שתיקה מעיקה... "אני הציירת" נחלצה זו שעמדה במוקד מבטי כולם, וזנחה את הבמה בראש מורם, אך השאירה רוח נכאים באוויר...
" זה לא היום שלי" מלמלה דורית כשהיא מוכת הלם ולא ידעה היכן תישא את חרפתה. |