פרופורציה ואשליית ההיסטרייה בעסקים ובחיים כי אם אני אזכור את זה כל רגע, אני אפסיק להתרגש משטויות ומדברים שבאותו הרגע נראים נוראיים ותאכלס הם שטויות במיץ עגבניות. מה שנראה לי הכי נוראי כמו ריב עם הבת זוג, לקוח רוטן, ילד מלכלך או כל דבר אחר בטל בשישים כשאני רגע קופץ לגיל 87 על מיטה בבית חולים השרון בכפר סבא יומיים לפני שאני עובר לעולם הבא.
כשהייתי בן 25 צווחתי פעמיים ביום על ספקים "בשם" העמידה בזמנים ו"הצדק" כפי שחשבתי שהוא. בגיל 29 או 30 זה פסק. עד אז, "מכרו" לי שלו"ז זה קדוש ואם לא נוציא עד מחר משהו הארגון ימות/יפול וכלכלת ישראל והעולם כולו תחדל מלהתקיים. עם הזמן קלטתי זה חארטה טוטאלית. שדווקא הרוגע, שיקול הדעת וההאטה - הן שמביאות כסף הבייתה. לארגון ולי. אשליית ההיסטריה קראתי לזה. אחרי זה פגשתי המון מסכנים שהבוסים שלהם מתעללים בהם כדי שישארו עד 23:30 בעבודה כדי להוציא מודעה עד מחר כאילו שזה משנה משהו בשורה התחתונה. כולם מלחיצים את כולם ולמה? סתם. תאכלס, ההלחצה הקולוסאלית הזו אינה נדרשת.
כנ"ל לגבי טעויות. כשהן קורות - זהו! אין חברות. אין יציבות. הפחדות. איומים ... מלחמת עולם. הורגים אחד את השני. איזה ביזיון. 99% מהטעויות אינן קריטיות ואנו נכנסים אחד בשני רק מהפחד שזה יידבק אלינו ותפקידנו יסוכן. תאכלס, זה אנחנו שמייצרים את אפקט הענישה וההפחדה כי אין בו ממש צורך. הארגון לא יפול. לא ייפגע דראסטית, והיה אפשר פשוט ללמוד מזה במקום להיכנס אחד בשני. בזוגיות זה אותו דבר. דברים קטנים - מגיבים להם כאילו שהעולם נפל. שטויות. הקלות הבלתי נסבלת שבגינה אנו מרימים קול אחד על השני או אומרים מילים נוראיות או סתם נמנעים מלחבק אחד את השני 3 שעות - נוראית.
פרופורציה. אשליית היסטריה. מספיק לזכור מישהו על כסא גלגלים, או אדם חולה בטרשת נפוצה, או מישהו שאיבד את בנו כדי להבין כמה טוב לנו וכמה אין מה להתרגז או להלחם. בגלל שהזיכרון שלנו קטן תיכו או בגלל העייפות והויתור העצמי, אנו לא מזכירים לעצמנו פרופורציה ובום! הלוואי והיתה לי כל הזמן מול העיניים תמונה של נכות, או מחלה קשה,או רעב, או עוני אז הייתי נושם, עוצר את המרדף המוגזם אחרי כסף, ונרגע קצת. האמת, שיש לי. אני עדין חולה (פרופורציה) אבל קצת יותר בריא היום. ואני מזמין אותך להצטרף אלי. |