בערבית אומרים טוב שכן קרוב מאח רחוק.

את כועסת עליי, והקשר ביננו שוב התנתק.

מה שעצוב שאת היחידה שסמכתי עליה ושיתפתי אותה ובכיתי לה ופרקתי את כל עולמי בפניה, ודוקא את תמיד בשעות הכי קשות שלי פשוט נכנסת בי בכל הכוחות.

זה התחיל עם כל מיני מילים שאת זורקת. אולי בלי כוונה. אבל זורקת.

זה המשיך בזה ש"כעסת" שלא סיפרתי לך על היום הולדת של הבת שלי!!!! אולי לא היתה יום הולדת, אז אין לי מה להזכיר, כי זה רק יכאיב לי יותר.

וזה המשיך לזה שאת כועסת עליי שאני לא תורמת את חלקי בהחזקתה של המטפלת של אמא. כי אני כנראה נהנית מהמצב שבו אני נמצאת ומנצלת אותו לטובתי.

איך אחותנו השניה אמרה, את אדם רוחני, אל תכנסי לזה.

אז אחותי, גם לאדם רוחני יש משברים, הבעיה שלאדם רוחני יש יותר משברים מאדם רגיל, והוא חייב לעמוד בהם כדי לעזור לאנשים אחרים מתוך הסבל שלו.

ואני שמתבוססת מסבל לסבל, מנסה לשמור על שמחת החיים, ואז את התחלת עם המיילים והזכרת לי כמה אני נצלנית וכמה לקחתי ולקחתי ואף פעם לא נתתי.

תאמיני לי אחותי, אם היית דוקרת אותי ואחרי זה גם מוודא הריגה, זה לא היה כואב כמו המיילים האלה.

הוא אמר לי שרק בשעת צרה אני פונה למשפחה. ואני אמרתי לו שבחיים לא פניתי אני אפילו לא יודעת איך פונים, תמיד הסתדרתי עם עצמי בעצמי, מעולם לא נקלעתי לחובות, מעולם לא רדפו אותי נושים/בנקים/ וכו'....מעולם לא חזרו לי הוראות קבע ושיקים....מעולם

אני עכשיו נמצאת במציאות שאני אפילו לא יודעת איך מתמודדים איתה. אני לא ישנה בלילות כי לבת שלי יש סיוטים מהאונס.....את זוכרת שאת זו שזעזעת אותי, שהיא עברה בספטמבר האחרון, ואת זו שרצת איתי להיות איתה ברגעים הקשים...

ולאחר מכן כששמתי אותה "בהשגחה מיוחדת" דקרו אותה.

ואחר כך פיטרו אותי מהעבודה.

אבא מת לי בידיים.

ואני נשארת עם כל הצרות  שלי בלי שום דרך לפתור, אפילו עו"ד ב"מצווה" לא יכולים לסייע לי. למה? לא יודעת אחותי, לא יודעת. אולי בגלל שאני אדם רוחני, אני צריכה להמשיך ברוחניות, ולא לרדוף אחרי הכסף. כמוך.

נכון, אני לא משתגעת לקניות ודברים אחרים, לא בגלל שאני לא אוהבת להיות חלק, אלא בגלל שאין....

את לא יודעת כמה כואב לי הלב, על הבת שלי שגם ככה סובלת יום ולילה, וחיה מסיוט לסיוט, ואני חיה איתה, לא ישנה איתה, בוכה איתה, בוכה ולא יודעת אם אני בוכה על כל שארע לבת שלי, או כמו שהיא אומרת "כי גם לך אין אבא, כמו שלי לא היה אף פעם".

אף פעם לא שיתפתי אף אחד במצבים קשים או קלים, התמודדתי לבד, מגיל 11 שנה. שאבא אמר לי, זהו עוד שנה את בת מצוה תלכי לדאוג לעצמך....והלכתי...עבדתי במשק בית אצל כל מיני "גברות", והיו מקסימות והיו משפילות, אבל זה היה דרך להשיג לי את "המותרות" שאבא טען שהוא לא יכול לאפשר לעצמו. וקיבלתי.

ורשיון נהיגה הוצאתי לבד.

וכל דבר בחיים עשיתי לבד.

אפילו ילדתי את הבנות שלי לבד, בלי בן זוג, בלי בעל בלי אבא.

ואת חושבת שאני נהנית מהמציאות הזו. אז לא.

אני רוצה בן זוג שיהיה אבא לבנות וחבר לחיים בשבילי.

אני רוצה מצב כלכלי סביר, שאני אוכל להתנהל כמו שעד עתה הייתי, בשרידה, בלשלם חשבונות, בלשלם שכירות, בלחיות מהמעט מעט, ולהיות מאושרת.

אבל המציאות שכל הכספים שיש לי ואין לי, הולכים לכיסוי הוצאות וצרכים הכרחיים לשלומה הנפשי של הילדה, כי כמו שאמרת לי "תעשי הכל שהיא לא תחזור למחלקה הסגורה - היא לא אשמה". את צודקת, היא לא אשמה, אבל גם אני לא אשמה.

די, אין לי כבר כוחות.

אין לי כוחות לקבל את הטלפונים/מכתבים מאיימים מכל הנושים/בנקים.

אין לי כוחות להתנצל בפני כל העולם שאין לי כסף.

אין לי כוחות להתנצל בפני כל העולם שהשמחת חיים שלי נעלמה, לא ב- 100%, אבל נעלמה ב - 78%. וזה סימן ההיכר שלי שמחת החיים.

אני שכל האישיות שלי נבנתה על שמחת החיים שלי, ועל היותי "עובדת מצטיינת - עם משכורת מעולה". מפרנסת יחידה. גדולה מהחיים שמסתדרת כל הזמן, בכל זמן, ובכל עבודה, כי היא חרוצה, כי הזהות שלי נשענת והאישיות שלי נזונה מהיותי "עובדת".

חיה היום עם עצב נוראי, ומובטלת מעבודה.

אחותי, אני כל כך אוהבת אותך, וכל הזמן אני שואלת את עצמי, איך מי שאוהב אותי באמת, לא רואה את המצב שלי באמת, ואני לא אומרת שתתני לי, כי כל הזמן את אומרת שאין לך ואם יש לך את מעדיפה לתת לילדים שלך ולנכדים, ואת צודקת.

אבל בבקשה אחותי, אל תפגעי בי, כי כבר אין מקום אחד בגוף שלי שלא מחורר, כולל הנשמה הסדוקה שלי.

הנשמה שלא יודעת להגיד לבת שלה, ילדה שלי אהובה, עשיתי הכל ואני אעשה הכל, להוציא אותך מהמצב הנורא הזה.

אז אחותי, תביני אותי, אל תכנסי לנעליים שלי, אני לא מאחלת לך ולא מאחלת לאויבים שלנו, לחיות במציאות כזו קשה, אני רק רוצה שתחשבי עליי, תחשבי עליי  עם מעט חמלה.