אנחנו מוצפים בסיפורי שבי: הסדרה'חטופים' שמצליחה ללחוץ על כל הנקודות הרגישות בתודעה הלאומית, התכנית האחרונה של'עובדה' שעסקה בחיילים ישראלים שחזרו מהשבי, וכמובן, הדיון הציבורי התלוי ועומד עלשחרורו של גלעד שליט.

אי אפשר כמעט לפתוח אמצעי תקשורת בארץ בלי לעסוק בכך.

 מוצפת בדיון הזה אני לא יכולה שלא לחשוב שגם אני, אישית, נמצאת בסוג של שבי.

מחלת הטרשת הנפוצה כולאת אותי במצב נעדר חופש.

כיסא הגלגלים לא עוזר, והיכולות הגופניות ההולכות ומתמעטות מקשות אף הן.

וכמובן, כל 'מכשולי הנגישות' למיניהם –מדרגות פתאומיות בכניסה לחנות, מדרכות משובשות, מעליות שאינן עובדות...

ובכן, הגורל הושיב אותי בכלא.

מסוג מתוחכם מאוד, שהרי אני מוקפת באנשים שאני אוהבת, ספרים, אוכל טוב, השלמתי – מתוך הישיבה בכיסא – אין ספור תעודות.

ועדיין, זה סוג של כלא. הייתי מוותרת על כל זה תמורת מגע דשא בכפות רגליי. או חול.

ובא לי לומר, כמו בקמפיין לשחרור גלעד שליט,

'הצילו!'