סבתא שלי ישנה עכשיו את אחד מלילותיה האחרונים. זה יקח עוד כמה ימים או שבועות או חודשים. אבל אלו הם גרגרי החול האחרונים בשעון הגדול ואחריהם תישאר רק מערבולת ותחושת ריק. 

אני מנסה להיפרד ממנה. לדבר איתה בטלפון, לבוא לבקר. אבל איך אפשר להיפרד ממישהו שהיעלמותו היא בלתי נתפסת? 

סבא וסבתא האחרים, אלו שכבר נפטרו לפני תשע שנים, נעלמו לי בתקופה שבה לא יכולתי להתפנות ולהיפרד. כשהם חלו ונמוגו לאט, הייתי אני עצמי בשלב שבו כל יום היה התמודדות מחודשת עם החיים על שלל הפרדוקסים שבהם. בני הצעיר נולד על רקע החמרה במצבו של הבן הגדול והסיכוי לאבד אותו. הזוגיות הלא מתפקדת שחייתי בה, השאירה אותי באותה התקופה, נטושה לפחדי ולאימת המוות והאבדן המרחפים סביבי. 

סבא וסבתא שלי גידלו אותי בימים המאושרים ביותר של חיי. מתרוצצת מחדר לחדר בבית הערבי הגדול בו חיו. התיקרה הגבוהה, החלונות הענקיים על וילונות המתכת  הירקרקים שלהם, דלתות העץ הכפולות והמוני החנויות הקטנטנות שנמצאו במרחק הליכה מהבית והיו כולם חברים שלנו. מהחשמלאי שהיה ישוב כל היום בכוך קטן עמוס חלקי מכשירים וכבלים, היינו קונים ביצי פרגיות קטנטנות. מעבר לפִּיאָצַה אצל מוכר הדגים היינו קונים דגים טריים ומפרפרים, בסל רשת ירוק. במאפיה, הייתי עומדת וממתינה ליד התנור הלוהט מחום, שהלהבות משני צדדיו תמיד הסעירו אותי, ללחם חם שהאופה היה רודה בכף העץ הגדולה הישר לתוך שקית  הנייר הגדולה שלי. משם הייתי רצה את המרחק הקצר אל הבית, אל סבתא שהיתה ממתינה לי, ליד השולחן הישן במטבח, עם גוש חמאה שכבר הספיק להתרכך ועם שיני שום חצויות. 

אחר כך עברנו דירה, התרחקנו, ואני איבדתי את המקור הנפלא ביותר לאהבה שאי פעם הכרתי. כשבגרתי, הם כבר היו זקנים מדי והמחלה הנוראית העלימה את כל הזיכרונות הנפלאים ממוחה של סבתא והחזירה אותה לתקופת המלחמה לימים הכאובים ביותר של חייה. ההתמודדות עם הכאב והאבדן היומיומיים שלה, היו אז מעל לכוחותי ואני התחמקתי מהתמודדות.

מותו של סבא ואחריו מייד גם סבתא, היה בעבורי, מותה של האהבה ללא תנאי. ידעתי אז שלעולם לא יאהבו אותי שוב ככה. והייתי צעירה מכדי להבין שאת השנים של האהבה הזו אני נושאת עימי לנצח.

עכשיו אני מתבוננת בסבתא שלי. יושבת לה בכורסה הירוקה שלה, מנסה, בעיניים קהות, לצפות בטלויזיה. רואה תוכניות מגרמניה ורומניה. סבתא שלי, שהיתה בולדוזר עצום שכולם סרו מדרכו, יושבת היום, מתחת לשלל יצירות האומנות שיצרה ותלויות על הקיר, וממתינה למותה.

אני מנסה לא לפחד מדעיכתה, מנסה להתבונן בה ולראות בה גם היום, את עוצמתה וגדולתה. אבא שלי שאל אותי לשלומה. "היא זקנה" אמרתי. "אבל מה שלומה? איך היא?" התעקש. ואני חזרתי ואמרתי "היא זקנה. היא מזדקנת מיום ליום. היא כבר שקועה בתוך העתיקות שלה עצמה. היא מתרחקת."

סבתא שלי, הסוערת, מטריפת הגברים, השולטת בנשים, שניהלה ביד רמה מטבחים שהאכילו אלפים ביום, יושבת לה היום בכורסה בצבע ירוק בקבוק, שיערה הלבן והדק עוטף את פניה. עורה שקוף ודק ואצבעותיה, שתמיד היו עסוקות, לא יודעות מה לעשות בבדידותן. אפילו מחלותיה ומכאוביה, נראים כיום כמו אורחים לא רצויים, הנדחקים להם לקרן זווית. 

סבתא שלי מתפוגגת.

כמה עכור יהיה העולם בלי הזרקורים שהאירו אותו בעבורי באור של אהבה טהורה. אבל אני נאחזת היום בנציגה האחרונה, מחפשת בה את התשובות שיאפשרו לי, לקנות לי בעלות על אלומות האור האלו, מילדותי. מנסה ללמוד היום להאיר כך בעבור אחרים, לקנות את מקומי כמחליפתם של ענקים אלו שליוו אותי עשרות שנים מחיי ולימדו אותי את כל מי שהינני.