| בצעירותי למדתי שחיה , הצדיק תמך ואף הצדיק
רגליים, מפשעה ובית שחי נטולי שיער.
הלכתי נחושה ובהכרה מלאה .
ריח של כלור באפי, לרגע נרתעתי !!
לשמחתי לא חזרתי בי , הרי לשם כך הגעתי
לאחר שעורים מעטים, כששחיתי כדג במים
הפתיע משה המדריך "עלייך לקפוץ למים עמוקים - כך לומדים".
"טמון בך פוטנציאל ענק" ניסה לעודד.
ברור - נבחרתי לשמש כראש משלחת אולימפית .
"משימה כה פשוטה, לקפוץ לעומקה של בריכה" הגבתי בגבורה
"לא מהמעקה , אלא מהמקפצה" הדגיש
פתחתי עליו עיניי עגל מבוהל - "שאני אקפוץ"? !!
עם מצופים בידיים, ברגליים, בשדיים והמתניים.
אני עדיין מהססת - "לחיות או לא להיות" !!
מחשש לחייהם , מתחם הבריכה הפך סטירילי מאדם.
דרוכים ומלחשים "מתי היא תקפוץ "? .
שקט !!, עוף לא צייץ, פר לא געה.
רק הקול של משה מתחנן "נו אורה קיפצי כבר" !
גופי רטט מפחד, נשטפתי זיעה קרה .
חישבתי במהירות, כמה מים יכנסו לי לריאות
"ואם אצטרך הנשמה מפה לפה" ? לחשתי
"אני פה" הרגיע משה
אוי לי, הצדיק יהיה אלמן בטרם עת
המצופים, התרוקנו כבר מאוויר .
שערות הראש הזדקרו כקוצים והדפו את הכובע למים.
לאחר בקשות נואשות, החליט משה שבטוב זה לא יילך.
כבדרך אגב, נתן לי דחיפה קלה בגב .
והנה נפל דבר, מצאתי את עצמי במים בין חיים ומוות. במעומעם שמעתי שריקות ותשואות רמות כיאה לשחקנית תיאטרון - דורשים הדרן
את משה פגשתי בפינה, חסר נשימה , מפלבל עיניים
מותש קמעה פלט - "נכון שזה לא היה נורא אורה" ?
|