כֵּאֵב
פרופיל
מי מכיר את האיש שבקיר?
חשבתי על ניסוי קטן שאקרא לו "ניסוי איילון". אתם עומדים בפקק, כאלו הרי לא חסר לנו. מסביבכם מאות אנשים שכמוכם ספונים ברכביהם, מחכים שהתנועה תזוז כבר. הביטו בהם. 7 מכל מאה אנשים סובלים ברגע זה מדכאון מאג'ורי וחייהם הם גיהנום מתמשך. 3 מכל מאה סובלים מהפרעה בי-פולארית (הידועה גם כמאניה-דפרסיה), מתנפצים כגל על המצולות מגבהים לא טבעיים. 1 מכל מאה סובל מסכיזופרניה ויתכן שעליו להאבק כעת בקולות המשקרים רק לו. הם בכל מקום. אם יצאתם מהבית לעבודה, הרי שחלפתם על פני כמה וכמה מבלי לתת על כך את הדעת. זה יכול להיות המלצר ששרת אתכם או הקולגה במשרד. ברחוב הם הולכים ושבים בהמוניהם. עולם שלם של המונים המהדקים מסיכות של בריאוּת אל פניהם הכואבות, משחקים את המשחק החברתי שאיש לא מודה בו - "משחק השפיוּת".
עד מתי נשחק במשחק ולאיזה צורך? כמה מכם לא מכירים אדם שנפגע כך? או חלילה נפגע בעצמו? משרד הבריאות האמריקאי העלה שרבע מכלל האוכלוסייה האמריקאית לוקֵה בנפשו באופן כזה או אחר. עבור 6 אחוזים זוהי מחלה הפוגעת באופן משמעותי בתפקוד - גורם הנכות העיקרי באוכלוסיה בגילאים 15-44. "נכות" אינה מילה מוגזמת כאן. כאדם שחווה על בשרו את חוסר היכולת לצאת מהבית מבלי עזרה, או להכין לעצמו ארוחות, זהו לקרוא לפַּריץ בשמו.
בתהומות הסבל שלי, כשכל מהמורה קלה של החיים נחוותה כקש נוסף על גב שכבר נשבר מזמן, הצורך להסתיר מה קורה לי, ולחייך כשבפנים אני מת מהלך, רוקנה אותי סופית. השקעתי כל שביב כח שעוד היה בי בתחזוק התדמית של מי שפעם הייתי, מנסה בכל כולי להזכר איך הייתי נוהג פעם בסיטואציה שלפניי, מנסה ללמוד מן האדם הלא חושד שלפניי מה הוא מצפה מן האדם שהוא חושב שהוא מכיר. האדם שהייתי היה למודל לחיקוי של השבר כלי שאני בהווה. גם אז, ההזכרות בתקופת החיים ההיא, לפני הכאב, היתה שליפה מאומצת של זכרון רחוק. אחד הדברים שהיו לי קשים מכל היתה השאילה האגבית והלא באמת מתעניינת של "מה שלומך?". בכל פעם הייתי נאבק בחולשה להתמוטט לפני השואל, לזעוק לעזרה, להגיד שרע לי. כל כך רע לי! אבל השואל לא באמת שאל. לפעמים הוא אפילו לא עצר את הילוכו להמתין לתשובה. זה מצחיק מה מעסיק אדם בדכאונו, אבל השאלה מה לענות ייסרה אותי ממש. לא רציתי לשקר, בודאי לא על הנושא היחיד שמילא את חיי באותו רגע, ומצד שני תהה זו טעות חברתית נוראה להשבר בפני כל מכר, קרוב יותר או פחות. עשיתי ניסויים שונים בתשובות, ולבסוף מצאתי שיטה שעובדת לא רע: אנשים הרי רוצים לשמוע משהו עם צליל חיובי, אבל לא ממש חשוב מה. "מה המצב?" הם היו שואלים, ואני בפנים שלא מסגירות דבר הייתי עונה "כן". לא יאמן כמה אנשים לא שמו לב לכך, והמעטים שכן, הרימו גבה לרגע ועברו מיד לסדר היום בפוטרם את זה כתשובה מוזרה מעט ולא יותר מכך.
והנה עוד נתון לתת עליו את הדעת: בכל שבועיים מתאבד חייל בצה"ל. כן, תקראו שוב, אני לא מגזים. גם אני נדהמתי לגלות זאת. בהנתן זה שידוע כי שיעור נסיונות ההתאבדות הוא בערך פי עשר ממספר ההתאבדויות שצלחו, הרי שבכל שבוע חמישה חיילים מנסים להתאבד. כמעט בכל יום בחור צעיר, או בחורה צעירה, מחליטים שדי להם עם החיים ומנסים לסיים אותם. זוהי המלחמה השקטה של צה"ל, אחד מגורמי התמותה העיקריים בימי שלום. ומחוץ לצה"ל? כ-400 אנשים בשנה יעדיפו חידלון על פני עתיד וישימו קץ לחייהם וכ-4000 ינסו זאת.
זכור לי שיר שלמדתי באחד משיעורי האנגלית בבי"ס, על ריצ'ארד קורי שהיה לו הכל וככה משום מקום ירה בעצמו. כמה פעמים פינטזתי על כך, להכות בתדהמה את כל אלו שלא ראו ולא העלו על דעתם. "הוא נראה בסדר גמור, אפילו התלוצץ איתנו. מקסימום היה קצת שבוז. איך הוא התאבד ככה פתאום?!". כמה כעסתי עליהם. אולי אפילו מעט שנאתי אותם, את החברים שלי, שלא ראו מעבר לחיוכים הריקים, שלא ראו אותי באמת, טובע לנגד עיניהם מבלי להושיט יד.
שאלו את עצמכם, האם היום חייך אליי אדם הקורא לעזרתי?
Richard Cory Whenever Richard Cory went down town,
And he was always quietly arrayed,
And he was rich—yes, richer than a king,
So on we worked, and waited for the light And went without the meat, and cursed the bread; And Richard Cory, one calm summer night Went home and put a bullet through his head
לקריאה נוספת:
סקר מקיף מ-2008 של משרד הבריאות האמריקאי על שכיחות הפרעות נפשיות, ממנו לקוחים הנתונים לעיל.
והפוסט של לקסיס, מעשה של צדקה אותו קראתי בעיניים מצועפות. |
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
השאלה 'מה נשמע' צופנת בחובה ציפייה משלך שאומרת (לזולת ששאל )
''הייתי שמח לו היית עומד ומקשיב/מבין לליבי לי כעת''.
הית אומר לו בכמה משפטים כנים את כל מה שאתה מרגיש באמת והוא היה מכיל אותך מבין מעודד והולך לדרכו.
כמה אנשים יש כאלה?
כשהבנתי שאני לא יכולה לשקר ולומר הכול בסדר ,או לפלוט משפט סתמי( "בעזרת השן".. הצחיק אותי מאוד...)
החלטתי להחזיר לשואל את שאלתו ולשמוע ממנו באמת איך -הוא- מרגיש .
וכך לאחר שהקשבתי גם הוא "הצטרך" להקשיב לי...
הגבתי בהתאם כמובן,אם מה ששמעתי היה חיובי ושמח ,זרמתי עם זה אם היה סיפור או כמה משפטים כואבים
היה לי הזדמנות לשתף אותו . חשוב לציין שלא כל אדם שפוגשים הוא מועמד טוב -רובם יכולים לעשות שימוש בדברים שלנו לא בצורה שאנו היינו רוצים שתהיה
וורד
נשמע רדיו!
ככה אני עונה, כשאני מרגישה שהשאלה נשאלת סתם ולא מתוך התעניינות אמיתית.
ולך אני מאחלת שהחיים יהיו חזקים מספיק כדי לשמור אותך שמח!
שבוע טוב
חג שמח ומאוורר..
חחח..
את טוענת שיש לי כוחות ראיית נסתר, שהם כל כך נסתרים, אפילו ממני?
: )
(לכל המגרדים את הפדחת, עשיתי תאונה באיילון השבוע. כן, הכל בסדר, תודה)
מישהו כבר שאל את זה פעם...
וכבר ידוע שסופה של השכנה, להתעלף
שנים הם לא אמרו מילה
האמת היא שאני מוצף מועקה
האמת היא שאני משועמם
לילה לילה מתגנבת אליו
מלטפת לו את הזנב
לילה הבא מתעורר באמצע ומשקיף על הכוכבים
לילה אחד נסעתי בריא וכל האופנועים
ראיתי פתאום מכונית כסופה באחת התצפיות
על מכסה המנוע היה זבוב
ורעש של שלושים זבובים חזר מן העמק
זבובים/ נושאי המגבעת
(כבר יומיים יש לי כל מיני דברים להגיד על הפוסט שלך, אבל לא יוצא. אז שיר בינתיים)
כשהייתי בצבא, חייל ששרת איתי בגדוד, שם קץ לחייו. הוא היה חייל בודד, והתיידדנו קצת. הייתי המומה כשנודע שהתאבד. כי בדיוק כמו שאמרת, הוא היה חייכן, נעים ועדין ולא שמתי לב (אולי אחרים כן) שהוא במצוקה כלכך קשה. עד היום אני זוכרת את הלוויה שלו, אף שבקושי הכרתי אותו. משהו נחרט, ה"פנים מול פנים" עם אדם שהיה מסוגל לפחדמוות, וירה לעצמו כדור בראש.
בצבא, רוב האנשים נמצאים בסוג של דכאון. רוב הזמן אתה שבו"ז ממשהו. אנשים שיש בהם יסוד של מחשבות מוות, היסוד הזה יכול לצוף ביתר שאת ולהוביל למעשה.
נתפסתי על חם! הכתיבה שלי מסגירה אותי!!
לא יקירתי, אני כבר לא בעומקה של התהום, אני מחלים לאיטי, כפי שתוכלי להתרשם מן הפוסט הקודם.
אלא שגם בימים רעים לתפארת הייתי מסוגל לכתוב רק שאז הייתי כותב עם כוונה אחרת.
ותודה על איחולי ההצלחה.
עלתה בי תהיה באשר לאשורו של מצב הדיכאון שאתה מדווח עליו:
לא יכול להיות שאתה נמצא בתהומות הדיכאון וגם מסוגל לכתוב כך.
הכתיבה שלך מסגירה אותך.
אתה לא נמצא בתהום. בעומק עומקה של התהום.
אם זה היה כך, לא היית יכול לכתוב. בכלל.
אתה כנראה נמצא כבר אחריה. בתהליך ההחלמה.
בהצלחה עם זה!
היה לי פעם פוסט על סוגיית ה"מה נשמע"
(פרופסור מקס היה אומר: מה נשמקס?)
הזכרת לי אותו.
אנשים תוהים למה יש לי בעיות עם השאלה.
לאחרונה חשבתי שזה בגלל ה-ADD הספציפי שלי והמאפיינים שלו.
הזכרת לי גם דברים אחרים.
עם אנשים שאני מכירה קצת יותר טוב אני מרשה לעצמי לענות:
למה אתה תמיד מתעקש לשאול שאלות קשות?
אבל בעיקרון, כיום אני מפנה את השאלה הזו לערוץ של:
"הנה אנשים על אוטומט"
" אין בהם זדון"
"הם מבקשים לדעת את שאי אפשר לדעת"
כל שנשאר הוא "להכנס למצב אוטומטי" לחייך במאור פנים,
להכיר להם תודה על ההתענינות
ו - "לדפדף" אותם הלאה.
ב ד י ו ק !
השאלה: מה נשמע מטרידה אותי.
תמיד הטרידה.
אתה הארת את הפן של ה:"גילוי וההסתרה" "אמת ושקר".
ישנם עוד כמה פנים של היות בדיכאון, וחוסר הרצון ב-Sharing של הדבר הזה.
יש את הפן של: "אנשים נרתעים מהדיכאון". (ומהמדוכא)
כלומר הצורך של לשקר בשביל ההסתרה.
את הפן של בידודו החברתי של המדוכא.
מצד אחד המדוכא עצמו רוצה שיעזבו אותו. לא רוצה מטלות חברתיות מעיקות בזמן המצוקה שלו.
ומצד שני יש את הפחד החברתי מהמדוכא, אולי שהדיכאון שלו "ידביק" את הסביבה? אז יש צורך "לשקר" בשביל למנוע את הסביבה מלנשוט אותו.
=> כל הדרכים מובילות ל-מה נשמע? -(חיוך) בסדר.
ובאותו זמן כל הפעמונים מצלצלים בפנים: שקר! שקר!
אהבתי!
אפשר גם: "בעזרת השן"
ומה את אומרת בשביל: "אלוהים ישמור!"
(God forbid! או: חס וחלילה!)
איתך , מבינה, מכירה, ומקווה בשביל כולכם.
D:
ואותי!! LOL
קרעת אותי מצחוק.
זה גם טיפ לא רע בכלל.
אני עונה "ברוך השן" ואפאחד לא שם לב שלא אמרתי דבר.
העיקר שזה מצחיק אותי
נפוצותה של מחלות נפש והתאבדות
מעבר לעניין הגנטי, היא מבחן לרמת
התרבות, פירושה שהאוכלוסייה מותחת
את מערכת העצבים שלה ואת המערכת
האינטלקטואלית שלה עד נקודת השיא של
המתח ואז לעתים קיימת נפילה.
אין ספק שרובנו עיוורים וחיים כיען לנוכח
מצוקתם הנפשית של הסובבים אותנו.
את מי באמת מעניין בשואלו לשלומך
במסדרון במקום עבודתך אם אינך בסדר.
השאלה היא מתוך בון טון ולא יותר, בד"כ.
חבל.