חשבתי על ניסוי קטן שאקרא לו "ניסוי איילון". אתם עומדים בפקק, כאלו הרי לא חסר לנו. מסביבכם מאות אנשים שכמוכם ספונים ברכביהם, מחכים שהתנועה תזוז כבר. הביטו בהם. 7 מכל מאה אנשים סובלים ברגע זה מדכאון מאג'ורי וחייהם הם גיהנום מתמשך. 3 מכל מאה סובלים מהפרעה בי-פולארית (הידועה גם כמאניה-דפרסיה), מתנפצים כגל על המצולות מגבהים לא טבעיים. 1 מכל מאה סובל מסכיזופרניה ויתכן שעליו להאבק כעת בקולות המשקרים רק לו. הם בכל מקום. אם יצאתם מהבית לעבודה, הרי שחלפתם על פני כמה וכמה מבלי לתת על כך את הדעת. זה יכול להיות המלצר ששרת אתכם או הקולגה במשרד. ברחוב הם הולכים ושבים בהמוניהם. עולם שלם של המונים המהדקים מסיכות של בריאוּת אל פניהם הכואבות, משחקים את המשחק החברתי שאיש לא מודה בו - "משחק השפיוּת".

עד מתי נשחק במשחק ולאיזה צורך? כמה מכם לא מכירים אדם שנפגע כך? או חלילה נפגע בעצמו? משרד הבריאות האמריקאי העלה שרבע מכלל האוכלוסייה האמריקאית לוקֵה בנפשו באופן כזה או אחר. עבור 6 אחוזים זוהי מחלה הפוגעת באופן משמעותי בתפקוד - גורם הנכות העיקרי באוכלוסיה בגילאים 15-44. "נכות" אינה מילה מוגזמת כאן. כאדם שחווה על בשרו את חוסר היכולת לצאת מהבית מבלי עזרה, או להכין לעצמו ארוחות, זהו לקרוא לפַּריץ בשמו.

בתהומות הסבל שלי, כשכל מהמורה קלה של החיים נחוותה כקש נוסף על גב שכבר נשבר מזמן, הצורך להסתיר מה קורה לי, ולחייך כשבפנים אני מת מהלך, רוקנה אותי סופית. השקעתי כל שביב כח שעוד היה בי בתחזוק התדמית של מי שפעם הייתי, מנסה בכל כולי להזכר איך הייתי נוהג פעם בסיטואציה שלפניי, מנסה ללמוד מן האדם הלא חושד שלפניי מה הוא מצפה מן האדם שהוא חושב שהוא מכיר. האדם שהייתי היה למודל לחיקוי של השבר כלי שאני בהווה. גם אז, ההזכרות בתקופת החיים ההיא, לפני הכאב, היתה שליפה מאומצת של זכרון רחוק.

אחד הדברים שהיו לי קשים מכל היתה השאילה האגבית והלא באמת מתעניינת של "מה שלומך?". בכל פעם הייתי נאבק בחולשה להתמוטט לפני השואל, לזעוק לעזרה, להגיד שרע לי. כל כך רע לי! אבל השואל לא באמת שאל. לפעמים הוא אפילו לא עצר את הילוכו להמתין לתשובה. זה מצחיק מה מעסיק אדם בדכאונו, אבל השאלה מה לענות ייסרה אותי ממש. לא רציתי לשקר, בודאי לא על הנושא היחיד שמילא את חיי באותו רגע, ומצד שני תהה זו טעות חברתית נוראה להשבר בפני כל מכר, קרוב יותר או פחות. עשיתי ניסויים שונים בתשובות, ולבסוף מצאתי שיטה שעובדת לא רע: אנשים הרי רוצים לשמוע משהו עם צליל חיובי, אבל לא ממש חשוב מה. "מה המצב?" הם היו שואלים, ואני בפנים שלא מסגירות דבר הייתי עונה "כן". לא יאמן כמה אנשים לא שמו לב לכך, והמעטים שכן, הרימו גבה לרגע ועברו מיד לסדר היום בפוטרם את זה כתשובה מוזרה מעט ולא יותר מכך.

והנה עוד נתון לתת עליו את הדעת: בכל שבועיים מתאבד חייל בצה"ל. כן, תקראו שוב, אני לא מגזים. גם אני נדהמתי לגלות זאת. בהנתן זה שידוע כי שיעור נסיונות ההתאבדות הוא בערך פי עשר ממספר ההתאבדויות שצלחו, הרי שבכל שבוע חמישה חיילים מנסים להתאבד. כמעט בכל יום בחור צעיר, או בחורה צעירה, מחליטים שדי להם עם החיים ומנסים לסיים אותם. זוהי המלחמה השקטה של צה"ל, אחד מגורמי התמותה העיקריים בימי שלום. ומחוץ לצה"ל? כ-400 אנשים בשנה יעדיפו חידלון על פני עתיד וישימו קץ לחייהם וכ-4000 ינסו זאת.

זכור לי שיר שלמדתי באחד משיעורי האנגלית בבי"ס, על ריצ'ארד קורי שהיה לו הכל וככה משום מקום ירה בעצמו. כמה פעמים פינטזתי על כך, להכות בתדהמה את כל אלו שלא ראו ולא העלו על דעתם. "הוא נראה בסדר גמור, אפילו התלוצץ איתנו. מקסימום היה קצת שבוז. איך הוא התאבד ככה פתאום?!". כמה כעסתי עליהם. אולי אפילו מעט שנאתי אותם, את החברים שלי, שלא ראו מעבר לחיוכים הריקים, שלא ראו אותי באמת, טובע לנגד עיניהם מבלי להושיט יד.

שאלו את עצמכם, האם היום חייך אליי אדם הקורא לעזרתי?

Richard Cory

Whenever Richard Cory went down town,
We people on the pavement looked at him:
He was a gentleman from sole to crown,
Clean favored, and imperially slim

And he was always quietly arrayed,
And he was always human when he talked;
But still he fluttered pulses when he said,
"Good-morning," and he glittered when he walked

And he was rich—yes, richer than a king,
And admirably schooled in every grace:
In fine, we thought that he was everything
To make us wish that we were in his place

So on we worked, and waited for the light

לקריאה נוספת:

סקר מקיף מ-2008 של משרד הבריאות האמריקאי על שכיחות הפרעות נפשיות, ממנו לקוחים הנתונים לעיל.

והפוסט של לקסיס, מעשה של צדקה אותו קראתי בעיניים מצועפות.