כשנעלי העקב השחורות בידה סגרה קלייר בזהירות חרישית את הדלת מאחוריה. עיניו העצומות של הגבר הערום, הישן עמוקות, הבליחו מולה לשבריר שנייה, אך קלייר כבר לא חשבה עליו יותר.

במעלית הריקה מאדם קצת לפני זריחה סיימה להתאפר ולרכוס את הז'קט המחויט של "נתיבי אוויר סנט לואיס". הטיסה הבאה כבר חיכתה לה, ועם מזג אוויר מחורבן כזה, להטיס 700 נוסעים למיאמי לא הולך להיות פיקניק.

"בוקר טוב גב' קברניט רוברטס!", צייץ הצוות שלה במקהלה, כשעברה על פניהם ונכנסה לתא הטייס, מנידה בראשה העטור כובע מצחייה רשמי כחול-כהה. אם יהיה לה מזל תצליח להתחמק מההוריקן שמצפים לו, הוריקן בשם "חפצי בה", שאמור לתפוס אותם סמוך למיאמי. מי הם אלה שמחברים שמות כל כך מוזרים להוריקנים? שאלה את עצמה, מטילה את הכובע ממנה והלאה, מנערת את שערה הגולש רק כדי לאסור אותו שוב באוזניות הפלדה.

בסוויטה המהודרת במלון "הילטון" בשיקגו התעורר גרג אל תוך חדר ריק. רק הניחוח הלימוני של "קוקו מדמואזל" של שאנל, הזכיר לו שהייתה כאן אישה בלילה. אישה חושנית להפליא. היא אמרה שהיא דיילת, נשואה+2, שאוהבת לגוון את השגרה בעזרת גברים מזדמנים בברים של בתי מלון ברחבי העולם.

"עוד אספרסו חזק", פלטה קלייר מעל העננים לעבר קארן הנאמנה, מרכזת את כל תשומת לבה בלוח המחוונים. מזווית עינה קלטה את טייס המשנה החדש שלה. טיפוס גבוה , תלתלים חומים, שלא הוציא הגה מפיו מרגע שהתיישב לידה.

במלון "הילטון" בשיקגו שכב גרג והרהר, שזה לא יכול להיות, שאישה שילדה פעמיים , איבריה כה מוצקים, ועורה כה מתוח כשל נערה צעירה.

כלי המתכת הענק עשה דרכו תלוי באוויר. תלוי ובכל זאת יציב. קלייר שלטה בו ביד בוטחת, אוהבת כמו תמיד את תחושת המרחבים התכולים מסביבה המאירים באור שמש מסנוור. תלויה באוויר, חשבה, זאת אני. דירת פאר שכורה שבקושי נמצאת בה, חיה בין מלון למלון, בין גבר מזדמן לגבר מזדמן, מדקלמת את סיפורה הבדוי זה שנים – נשואה +2 ופנויה רק למפגשים חד פעמיים. היא לא זכרה מתי התחילה בסיפור הזה. בגיל 34? אולי 36?

זה נשמע תירוץ טוב בזמנו כדי להימלט מאותה הצעת נישואין גמלונית מאותו טיפוס מגוחך באומהה. אחר המשיכה מתוך הרגל, וזה תמיד עבד. הגברים אכלו את הסיפור כמו אטריות, נהנים כילדים "לסדר את הבעל", מנסים לסחוט עוד פגישה, ולשווא..."אני נשואה באושר, ואתם רק טיסה חולפת בחיי, לשם גיוון", חזרה ואמרה, מותירה אותם מאחוריה, סוגרת את הדלת, מפנה אליהם את גבה.

בירכתי מוחה ידעה גם ידעה מדוע. הוא היה טייס יפה תואר, והיא- דיילת טרייה. היא תלתה בו את כל תקוותיה, עד שראתה אותן פעם: את אשתו והתאומות. מבטו האוהב לעבר משפחתו נתקע כסכין בלבה. אבל ברור שלא משום כך טוב לה ברווקותה. מי בכלל רוצה להתאהב ולאבד את ההישג האדיר שהגיעו אליו רק 7 נשים ברחבי העולם, והיא ביניהן? קברניט-אישה של טיסות פנים בארה"ב. היא לא יכלה לדמיין מצב שבו תוותר על קריירה משגשגת ב"נתיבי אוויר סנט לואיס" לטובת...מה בדיוק? בעל מקריח עם כרס? שני ילדים זבי חוטם וצווחניים? לא, תודה. טוב לה ככה!

גרג הדליק את ה"לפטופ" שלו והקליד "קלייר רוברטס" ב"גוגל". היא לא ידעה שהציץ בטופס הפרטים השגרתי שמילאה בדלפק הקבלה במלון. לא סתם נחשב אחד הבלשים הפרטיים הכי משובחים בחוף המערבי. אכן, כמו שחשד, לא נשואה ולא נעליים! עיניו התרחבו בתדהמה כשנוכח לדעת לא רק שהיא רווקה בת 37, אלא שהיא נמנית עם 7 הנשים היחידות בעולם שהן קברניט-אישה של מטוסים אזרחיים! הוא הצטער שוויתר בקלות כזו, אך עדיין לא מאוחר.

ואז לפתע התנודד המטוס בחוזקה פעם, ופעמיים, ולוח המחוונים התמלא כולו נורות אדומות של אזהרה. קלייר לא הזדקקה לשאול את מגדל הפיקוח של מיאמי מה קורה, כדי לתפוס, שרבע שעה לפני הנחיתה, הם נושקים לזנבה של "חפצי בה", ההוריקן המובטח.

היא לא יכלה לראות דבר מתחתיה. גם לא את צוותות ההצלה, שממתינים במתיחות לחלץ את הנוסעים ממטוס שוודאי יגיע לקרקע מרוסק...ידיה עבדו בזריזות,מושכות הגאים, לוחצות על כפתורים, פולטות הוראות. טייס המשנה לצדה עבד בתיאום כה מוחלט, שלעתים חשבה שהוא קורא את מחשבותיה לפני שהיא עצמה קוראת אותן.

כמתוך ערפל שמעה את קולה השקט מסביר לנוסעים בנוסח השגור במקרים אלה, ש"נקלענו לכיס אוויר קטן, ומיד נצא ממנו, אנא, הישארו רגועים וחגורים, והקשיבו להוראות הדיילות...." היא הובילה את הכלי הענק בנסיקה חדה למעלה, הטתה אותו נטייה של 20 מעלות שמאלה, ואז צללה בחדות למטה, על רקע צווחותיהם ההיסטריות של הנוסעים.

גרג סיים את הטלפונים שלו לאנשי הקשר שלו ב"נתיבי אוויר סנט לואיס". הוא בירר את יעד הטיסה, את שם המלון, את מספר החדר. אחר התקשר למרכז משלוחי הפרחים שעמו עבד. ההוריקן "חפצי בה" עיכב לפי שעה את כל הטיסות למיאמי, אבל לא נורא. שום דבר לא בוער.

מבטו הבוער של טייס המשנה היה נעוץ בה כעת. עיניו, שני יהלומים שחורים, זרחו לעברה. "הקברניטה שלנו בחורה כארז!", שמעה אותו שר בקול ערב באוזניית הקשר. "מי שר לכבודי?", הרשתה לעצמה להתלוצץ, חשה שוב את המטוס נע ביציבות . "נעים מאוד, אני אלן, טייס המשנה שלך כאן, שם, ואם תרצי, גם לכל החיים, בתקווה שאת פנויה בשבילי, כמובן", באה התשובה. "אני לא פנויה, אני נשואה +2", רצתה קלייר לומר, אך כל קול לא יצא מפיה. יתר על כן היא חשה רטט מוזר וחמים עובר בה.

הדבר הבא ששמעה היה רעם מחיאות הכפיים של הנוסעים, כשגלגלי המטוס פגשו את הקרקע. אחד הדיילים הזדרז ופתח שמפניה, ומזג לנוסעים ולאנשי הצוות. מכל עבר נהרו אל קלייר ללחוץ את ידה, להודות, לטפוח על השכם. היא עמדה ללא נוע, כמו ממוסמרת למקומה, פיה כואב מחיוכים, כל גופה הזיע מתחת לחליפת הטייס. היא התאוותה לטבול כבר באמבט חם במלון, אך משום מה לא משה ממקומה. היא חיכתה.

הוא עמד לצדה במעלית, כשעלו לחדרים שלהם בקומה השביעית של "הילטון מיאמי ביץ'". הם לא דיברו. היא פתחה את דלת חדרה. הוא נגע בזרועה בשאלה אילמת, כשזר הפרחים הענק עם הכרטיס הצמוד אליו, עמד במרכז החדר. "מבעלך?", הוא שאל. היא תלשה את הכרטיס וקראה" "לא הצלחת לרמות אותי, גבירתי הקברניטה. עוד נתראה....גרג.".

"בעל? מה פתאום! אני רווקה מושבעת!", חייכה לעבר אלן, קורעת את הכרטיס לפיסות קטנות. דומה היה שקומתו הגבוהה גבהה עוד יותר, כשיהלומי עיניו בהקו אליה בתשובה. "אבל אני פתוחה לשכנוע", הוסיפה. "זה מה שהוריקנים עושים לי"....