השבוע קיבלתי הזמנה ספונטאנית -להגיע ולצפות  במשחק כדורסל של קבוצת הנשים אלקטרה רמת השרון - מחזיקת הגביע לשנת 2010.

 נשבעת לכם פעם ראשונה שלי פיזית במשחק על מגרש כדורסל.ואשכרה לא תיארתי לעצמי, שזה יוציא אותי לגמרי מגבולות הגיזרה המוכרים לי.

שריקת הפתיחה החלה, 3 שופטים, 2 קבוצות נשים, האקשן בשיאו,

מימיני מכה על תופי ענק  אדומים אוהד שרוף,

משמאלי תוקעת ב"זמבורה" הכחולה אוהדת שרופה אחרת ,

 הקהל חם, משולהב, מעודד, קרנבל !

תמיד חשבתי שכדי להצליח על המגרש  צריך  שפם. ( מיקי ברקוביץ, טל ברודי, )והנה אני מוצאת את עצמי במגרש הבית של קבוצת נשים אלקטרה רמת השרון במשחק מנצח מול מכבי רמת חן בסדרת חצי גמר הפלייאוף.

 נשות ה"פאאור גירל" האלה, חדורות ברוח לחימה  ספורטיבית , כל תנועת גוף שלהן , כל הבעת פנים , משדרת  רק דבר אחד -

להכות את היריב, קמיאקזה על המגרש, הן נולדו לנצח!

מהעבר השני- נמצאות הנשים המנהלות את הקבוצה, נשות  הטא'ץ של הקבוצה : אורנה אוסטפלד. מנהלת מקצועית ומאמנת,

רחל אוסטורביץ -יושבת ראש הקבוצה,

דורית קרן צבי- מנכ"לית הקבוצה.  

 כל אחת מהן נותנת ותורמת את חלקה לניצחון הקבוצה.

 לוח התוצאות האלקטרוני מתחיל להלחיץ אותי. 

עוד לא הספקתי להבין מה זה ריבאונד,דאון טאון, עבירה טכנית,  והלחץ בחזה מתחיל להתגבר.

נשבעת לכם, אין לי מושג מה קרה לי שם, או שהושפעתי מהדופק המהיר של אוהדי אלקטרה באולם או שנדבקתי בחיידק.

ככל שמתקרבים לסיום המשחק - המתח עולה, 

האישה עם הזמבורה הכחולה עוברת לאוקטבות גבוהות יותר ,

 האיש עם תופי ה"טָאם-טָאם "   נכנס לטראנס קצבי מטורף,

 הקהל המריח את הניצחון המתקרב, מתחיל לשעוט לעבר הגדר המפרידה בין היציע למגרש.

שריקת סיום, 

ניצחון מוחץ,

שחקניות אלקטרה רמת השרון  מגיעות לחבק ולגעת בידיים המושטות של המעריצים השרופים.

תשמעו- זו היתה באמת ובתמים חוויה מעצימה בשבילי, 

 התחלתי לקלוע יותר  תובנות ל"סל" האישי  שלי.

 אבל התובנה החשובה ביותר היא :  

ככל שירבו  ויתפתחו ענפי ספורט לנשים, כך ניתרם אנו  הנשים  למאמץ לשוויון הזדמנויות וקידום מעמדנו בחברה. 

תודה לאורנה אוסטפלד.  לרחל אוסטורביץ,

 היה לי מוי מוי כייף!!!