Run Tali, Run!

לצפייה במסך מלא

Run Tali, Run!

‎11

תכנים אישיים

33 תגובות יום שבת, 20/3/10, 23:00

עד לפני כמה חודשים הייתי רצה בפארק.
כל הסיפור היה פשוט למדי, לבשתי איזה מכנס מעופש וגופית סבא מרוטה, ענדתי על זרועי את הטלפון הנייד (שמשמש גם כנגן 3MP , מצלמה, טלפון, עוזרת בית, חשמלאי...) ויצאתי לפארק בצעדים קלילים וקוקו מתנפנף.
לאחר שהתעללתי בספסל חף מפשע וביצעתי בו מתיחות, יצאתי לדרך.
היו לי שני מסלולים קבועים, מסלול חורף ומסלול קיץ. שניהם התחילו בפארק, מסלול החורף גם המשיך בפארק ואפילו הסתיים, למרבה ההפתעה, בפארק. מסלול הקיץ היה מרגש בהרבה וכלל נמל וטיילת.
אחד היתרונות הגדולים של הריצה בחוץ ובמיוחד במסלול הקיץ, הוא הנוף המתחלף ובעיקר הנוף האנושי המתחלף.
מכל עבר מגיחים אצנים חטובים ושריריים שרצים מולי ומגניבים מבט (טוב נו, גם אני בחנתי את גופותיהם השוות) תמיד הם נראים לי כאילו הם רצים כבר שעות וללא כל מאמץ, אני תוהה לעצמי איך אני נראית בעיניהם? האם גם אני נראית כאיילה שלוחת רסן וקלת רגליים או שמא מבחינים בפני המיוזעות שאני עושה מאמצי על לא להתפגר בו במקום. בדרך כלל כשהייתי מגיעה לטיילת, גם הייתי זוכה לקריאות עידוד מקרב העוברים ושבים, לרוב לא מאלה שהייתי רוצה לקבל מהם תגובות אלא דווקא מארסים או מזקנים חרמנים, כי משום מה אין להם שום מעצורים ומרגישים צורך לשחרר את כל אשר על ליבם ללא כל פילטר ועל ליבם בדרך כלל הערות סקסיסטיות מלוות במבטים שלא משתמעים לשתי פנים לעבר איברי גוף נשיים שבאים בזוג.
מה שהדהים אותי, זה שאפילו שרצתי בחוץ, הייתי נתקלת ב"קבועים", כאלה שהייתי רואה באופן קבוע בסיבוב הריצה שלי. היו כאלה שאף נופפו לי כאשר חלפו על פני ומרחיקי הלכת גם נתנו לי כיפים!
מאחר ולקחתי את עניין הריצה ברצינות, הייתי רצה בכל מזג אוויר. נחנקת בימי אובך, נמסה ובקושי גוררת את רגלי בימי הקיץ ההבילים, רועדת מקור בחורף ואפילו דופקת גלבות (חלקות, למי שלא הבין) בימי גשם ותמיד במקומות הומי אדם להעצמת הפדיחה. כך שנשארתי עם בערך שלושה ימים בשנה שאפשר לרוץ בהם בסבבה בחוץ.
החלטתי שמאסתי בנזקי מזג האוויר ועשיתי מעשה:
נרשמתי לחדר כושר!
עולם חדש נגלה לי. עולם האימון המבוקר, מאמנים ומתאמנים, שלל מכשירים, מזגנים ומאווררים והמון חוקים לא כתובים.
כשהגעתי לראשונה למכון, נקבעה לי פגישה עם מאמן אישי אשר יבנה לי תוכנית אימונים על פי צרכי. הגיע הבחור, עלם חמודות יפה עיניים ומנופח שרירים, ישבנו על הבאר (כן, זה מכון טרנדי ומאגניב באמצע תל אביב, יש באר באמצע האולם וגם אני מאוד התאכזבתי לגלות שלא מוכרים בו וודקה רד בול אלא רק רד בול ולא צ'ייסרים אלא סלטים ואפילו לא בקבוקי יין אלא קונטיינרים עצומים של האבקות המגעילות של המנופחים כדוגמת מאמני הנדון) וגוללתי בפניו את כל מעללי בשנה וחצי האחרונות. איך הייתי שמנה פעם ואיך התחלתי לעשות הליכות בפארק ואיך ההליכות הפכו לריצות ואיך היום אני רצה 30 דקות רצוף... לא נראה שהוא התרשם במיוחד אבל אז הלכנו לבנות לי תכנית. תזכורת: עד אותה נקודת זמן, הייתי רצה לי להנאתי בפארק, בקצב רגוע, ללא שינויים דרסטיים במיוחד באימון (מקסימום פה עוד 5 דקות שם עוד חצי עליה) פתאום אימון אינטרוואלים 45 דקות, משקולות, בטן, רגליים, ידיים בקיצור קרע אותי!

ועכשיו התרברבות קטנה (בכל זאת, לא קרעתי את עצמי לבד שנה וחצי לחינם):
בסוף האימון הוא אמר לי במילים אלו " תשמעי, מזמן לא בניתי כזו תוכנית קשה לבחורה"
אם זו הייתה סצנה מסרט, בטח הייתה עכשיו מוזיקה של מלאכים והתגלות וכנראה שהייתי מתעופפת באוויר מרוב גאווה!
התחלתי באימונים. רצתי לראשונה על הליכון. תשמעו, לרוץ על הליכון זה נורא נורא משעמם! בניגוד לפארק, הנוף מאוד סטטי (למעט הבחור המיוזע שרץ בהליכון שלצידי ומרוב חוסר סטטיות, זיעתו ניתזה על זרועי), אותה זקנה מתפעלת את מכשיר הגניקולוג (זה היה יכול להיות הרבה יותר סקסי אם זאת הייתה איזו בלונדה תכולת עיניים ואסופת איברים-אבל לדאבון כולם זאת הייתה זקנה סגולת שיער ורוטטת איברים) , אותו סרט לא מעניין במסך הרחוק מידי (איך אין להם האח הגדול????!!!!) וביחד איתם אותו שעון שנראה כאילו מציג את אותה השעה לנצח.
לא די בכך, בהליכון שלידי, רצה איזו כוסית עם מכנסונים קצרים, גוזיית ספורט וקוביות בבטן. החצופה לא הסתפקה בלהיות מהממת, היא גם רצה פי שתיים יותר מהר ממני ויותר זמן ממני ונראתה מחויכת כחביבת הקהל בטקס מלכות היופי.
לאחר ריצה שהרגישה כמו נצח, הגיע תור המכשירים. הידעתם שתמיד המכשיר שתצטרכו הוא הוא המכשיר שיהיה תפוס על ידי בריון שיש לו רק עוד 20 סטים ודי?
ולסיום סיומת, גיליתי שאני זקוקה למלתחה חדשה. בשביל לא להרגיש כמו בת המיעוטים שהגיעה לנקות את המקום, רכשתי בגדי ספורט חדשים, לא עוד סמרטוטי הפארק, לראשונה בחיי ואחרי שנה וחצי של ריצות אינטנסיבית אני בעלים גאה של חזיית ספורט שזה לכשעצמו מוצר מדהים, מחזיק את דדי כל כך חזק כמו שגיא גיאור נאחז ברגעי התהילה שלו. וזהו לא עניין של מה בכך לאחוז כך את זוג הדיוות שאני נושאת בחלק הגוף הקדמי שלי.
לא עוד לרדת לרחוב ופשוט לעשות סיבוב של שעה ולחזור, לא ולא.
כל עניין בספורט דורש עכשיו הכנות מטורפות מבעוד מועד, לבחור בגדים, לקחת מגבת, לזכור לקחת את הכרטיס מנוי, בקבוק מים, תיק... כשאני יוצאת לחתונה אני לא משקיעה ככה....

עברו כבר שלושה חודשים, גיליתי שאני מכורה לדופק גבוה, אני מעלה את רמות הקושי של האימון שלי ומאחר ויש לי תצוגה של מהירות, זמן ומרחק אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי משפטים כמו "טוב נו, עוד חמש דקות וזהו", "טוב נו אז רק עוד קילומטר אחד", "עוד דקה במהירות 12 ואני מפסיקה". עם הזמן גיליתי שיש שם איזה העתק של ג'ון בון ג'ובי שמגיע בתדירות אפילו גבוהה משלי ותמיד הוא שם, אז יש גם נוף מעניין, לפעמים בהליכון לידי עולים מתאמנים שכושרם נמוך משלי ומתפעלים מהנתונים בהליכון שלי שזה נהדר לאגו ובכלל, מאוד נחמד המכון הזה... נראה לי שאני אחדש את המנוי....

London 2012 Here i come!

Jaya the cat ^-^

דרג את התוכן: