0
בשישי ישבנו בבית קפה זוג חברים נחמדים ממרכז הארץ, שאנחנו נפגשים איתם מדי כמה חודשים. כרגיל השיחה התחילה בהתעדכנות כללית וגלשה, גם זה כרגיל, לדיבור על הבעיות שיש להם עם הבן שלהם שעושה מעט מאוד בחייו. בסך הכל הרגשתי נוח בשיחה עד שמ. פנתה אליי ושאלה אותי כמה שאלות על עצמי. הרגשתי שאני מתקפלת ורוצה לעבור נושא וזאת למרות שאין נושא שיחה חביב עליי יותר מאשר אני עצמי. אחרי המפגש ניסיתי להבין למה. נזכרתי, קודם כל, שבתחילת השיחה כאשר דיברנו על חבר אחר מ. הגיבה ב-"אין לי כוח לזה", "אין לי כוח לאנשים כאלו." בעצם, התחושה שהיא העבירה היא שאין לה כוח לאנשים מתוסכלים. שנית, שמתי לב שכל פעם שאני מספרת על כך שהפסקתי לעשות משהו (למשל, לרכב על סוסים) מ. מגיבה בשאלות לוחצות "למה? אבל...", לעומת זאת כאשר אני מספרת על משהו שהתחלתי לעשות או להתעניין בו מיד היא מגיבה ב-"נו..." ו"נהדר", כאילו רוצה לומר: "הנה, יש פתרון, יאללה תלכי על זה, העיקר שתעשי משהו". שני דברים מלחיצים אותי אפוא בעמדה שלה מולי. האחד, שאין לה סבלנות לשמוע על שום תסכול שאין לו "בסיס במציאות" ואני הרי רוב התסכולים שלי ברגע זה אין להם בסיס מציאותי. השני זה שהיא שופטת כל אי עשייה כמקור כל הרע ואני הרי אלופת אי העשייה. |