שוב שוברת את החוקים של עצמי.

אתמול פרצו לנו לבית. אני לא יודעת אם מותר לקלל כאן, אבל לו היה מותר יש לי כמה קללות להגיד.

הכלב הגיבור שלנו תקף את הפורצים, נשך אחד מהם ואנחנו מחכים למשטרת ישראל מאתמול אחר הצהריים לזיהוי או משהו כזה שאמור לבוא לקחת דגימות.

בינתיים ישנו במקום אחר כדי לא לבלגן את הבלגן שהפורץ עשה.

כל הכבוד לכלב, כל הכבוד לו. תקף, הגן על הרכוש, קיבל גאז מדמיע לפנים ועדיין לא ויתר.

קללות קללות קללות לפורץ האידיוט שלו היה שואל הייתי אומרת לו שאין מה לקחת אצלינו ושיש כלב (אחלה כלב) ובכלל, יש מסביב מועמדים טובים הרבה יותר לפריצה.

אז עכשיו אני מחפשת סטטיסטיקות אם פרצו מה הסיכויים שיחזרו? אם הכלב תקף מה הסיכויים שירצו לנקום בו? וכולי וכולי. פחד אלוהים והרגשה די מזופתת. וכל זה בשביל מה. (שוב כאמור, לו היה שואל וכולי..)

מזל שלא היינו בבית הלכנו לחגוג. אחלה סיום לחגיגות יום ההולדת שלי שלמעט זה היו מעולות וזה המקום להודות פומבית לכל העוסקים במלאכה ובראשם בעלי שיחיה שהתעלה על כל מה שחלמתי עליו ופינק אותי ברמות שבכלל אי אפשר לתאר.

ועכשיו חזרה לשבועות... בשבוע תשיעי לא קרה כלום, ואז הגיע שבוע שנים עשר. והרי הם כאן:

שבוע תשיעי       29.11.2009 

יצאתי לטיול. הדימום הפסיק לגמרי, אז החלטתי לצאת. ביום הראשון היינו במסלול עירוני. הקפדתי לשבת הרבה, כל פעם כשהיו הסברים. ובערב כשכולם יצאו לבלות אני פרשתי לישון.

למחרת במסלול ההליכה כבר ויתרתי ונשארתי באוטובוס. אמרתי שאני לא מרגישה טוב. וזה עבר בשלום.עד הרגע האחרון עוד התלבטתי אם לצאת למסלול או לא. בדיעבד אני שמחה שלא יצאתי. אשת סוד שלי בעבודה שיודעת שאני בהריון אמרה שהיה מסלול לא קל ומזל שלא יצאתי. 

אז שכבתי בשמש בתא המטען של האוטובוס, שרועה על התיקים. הנהג של האוטובוס שכב בצד השני של תא המטען וישן. ואני קראתי.

היה לי יום מקסים. נהניתי מאוד. השמש היתה נפלאה, לא חמה מדי ולא קרה והיום עבר בנעימים. בסוף המסלול ירדתי לחכות להם ליד הבריכה שהיתה שם. לקח להם זמן להגיע, ונהניתי שוב מהנוף ומהשקט. אני שמחה שיצאתי גם לטיול הזה. וזהו. עכשיו צפויים כמה שבועות של שקט... בינתיים אני מרגישה טוב. באמת טוב. חוץ מהעיפות הבלתי נסבלת הזו אני שורדת את זה יחסית בשלום. 

שבוע שנים עשר           16.12.2009 

לא קרה כלום.

השקיפות העורפית שעשיתי בשבוע שעבר הורידה את סיכויי לתסמונת דאון מ1: 120 ל 1:450.

כלומר השקיפות העורפית היתה תקינה וזו רק הזקנה שפוגעת בסיכויים שליאני חוצה את הדרך אל השליש השני בבטחה.כל פעם אני בודקת באתרים באיזה שבוע אני, מה מצב העובר וכולי. ומגלה שהזמן לא עובר.

הדימום הפסיק לגמרי, ונעלם. אני עדיין בודקת כל בוקר ומקווה שלא יחזור. בסך הכל למעט העיפות שלא מפסיקה להציק אני מרגישה טוב מאוד.

גיליתי שיש מאכלים שלא כדאי שאוכל. דברים מטוגנים הם מחוץ לתחום, לחם, עדיף שיהיה מלא. כל הבחילות שלא היו לי בחודשים הראשונים פתאום החליטו לצוץ עכשיו. לא משהו נוראי אבל הרגשה כזו של איכסה קלה. אם אני מתפתה חס ושלום לאיזה בורקס אני עם צרבת כל היום. אם אני אוכלת לפני עשר בבוקר, כל הבוקר יש לי בחילה. אז אני מקשיבה לגוף המשתנה שלי ולומדת מה מותר ומה אסור. 

קמח מלא, לא מתוק מדי ולא מטוגן.

בלי שמנת ובכלל בלי יותר מדי שומן

בסוף עוד אהיה בריאה מכל ההריון הזה. 

זה מדהים איך זה משתלט עלי. אני מנסה לזהות את עצמי בתוך כל השינויים האלו שאני עוברת. השינוי בטעם, השינה המרובה, הצמא האינסופי. הגוף שלי משתנה וזה לא תלוי בי. זה מוזר וזו דרכו של ההריון להכין אותי לזה שהחיים שלי כבר לא שלי. יש לי אחריות למשהו אחר שגדל ומתפתח לי בבטן, אני כבר לא קובעת מה נכון ומה לא נכון מה צריך ומה לא צריך.

הגוף שלי מחליט בשבילי.