כשהירח המלא האיר על הפירמידה הגדולה אבא העיר אותי, ידעתי מה עלי לעשות. קיפול מהיר של המחצלת, שק החפצים האישיים גולגל בתוך השמיכה, לקחנו מזון לשלושה ימים ויצאנו מהבית. מרחוק שמענו את המקוננות המצריות בוכות על הילדים שמתו בבת אחת בשבוע האחרון.   צעדנו בשקט, אלפי אנשים, אף אחד לא דיבר, אבל כולנו ידענו, הגיע היום, עכשיו יוצאים ממצריים.

 סבי ואבי עבדו במצריים,  ועכשיו גם אני בונה פירמידה למלך. אבא סיפר לי שהגענו למצריים לפני הרבה זמן כי במקום שגרנו בו קודם הייתה בצורת ולא היה לנו מה לאכול. המצרים בדיוק היו זקוקים לכוח עבודה זול ויעיל היודע לבנות והבטיחו מגורים ומזון תמורת עבודה. אז עזבנו את ארצנו וירדנו למצריים.  המצרים לא אהבו לעבוד עבודת כפיים, תמורת עבודה הם אמרו לנו לא תדעו רעב. 

המצרים תכננו ערים גדולות בקרבת הפירמידות שבנינו. כל עיר כזו הכילה כ10.000 עובדים. את הערים בנינו מלבנים של טיט המעורב בקש. כל נער שהיגיע לגיל 12 התחיל לעבוד  בתחילה 6 שעות ו12 שעות ביום עם הגיעו לגיל 18 הנשים אמונות על הכנת המזון, אספקה הגיעה אחת לשבוע. המזון חולק בנקודות איסוף בהתאם לגודל המשפחה.

 יום אחד כאשר המנהיג שלנו משה החליט שהיגיע הזמן  שנחזור בחזרה לארצנו הכול התחיל להשתבש. פרעה סירב והגיב מייד. את הערים שלנו הקיף הצבא המצרי וסגר אותנו בסגר מוחלט. כמות המזון שלנו קטנה, ושעות העבודה שלנו גדלו. פתאום הרגשנו שאין אנו אדונים לעצמנו, שאין אנו יכולים לעזוב מתי שאנו רוצים, גילינו שאנו עבדים לפרעה במצריים. 

משה אמר לנו להתחיל ולאגור מזון, כי אנו מתחילים בתהליך של שחרור מעול המלכות, הוא אמר לנו שבמקום לבנות מגדלים למצרים עלינו לבנות את ארצנו שלנו ושבניית פירמידות למצרים תשאיר אותנו עבדים כל ימי חיינו.

 הוא אמר לנו להתכונן, היציאה תהייה בלי התראה מוקדמת, כל יום הוא אמר לנו האדם צריך להכין את עצמו לצאת ממצריים.

 כשהירח המלא האיר על ירושלים אבא העיר אותי ואמר לי הגיע הזמן. הצצתי בשעון היד שבידי השעה היתה 4 לפנות בוקר, ידעתי מה עלי לעשות, קיפול מהיר של המזרון והצמדתו לקיר. תיק הגב שבו כלי העבודה שלי הכתף על השכם, לקחנו כמה פיתות וחומוס  ליום שלם, מרחוק שמענו את המואזין קורא לתפילת הבוקר, צעדנו בשקט כמה עשרות אנשים המחפשים עבודה במקום שהישראלים קוראים לו שוק עבדים.

  "מוסטפא" שאל אותי אבא, "אתה חושב שהקבלן של מגדלי צמרת ייקח אותנו שוב פעם לעבודה"? "אני לא יודע" אמרתי לאבא,  וחשבתי על סמירה עם העיניים הכחולות, הבת היפה של השכן שלנו.